לאחר סערה עזה, החוף ליד עיירת חוף קטנה נראה שונה: שרידי סירה, רשתות וקרשים שנשטפו היו מפוזרים בכל מקום. אבל בין כל ההריסות הללו, הדייגים שמו לב למשהו שבהחלט לא היה שם קודם לכן.
באמצע החול היה מונח מיכל מתכת ענק. הוא היה מכוסה בחלודה, אך נראה כמעט שלם. לא היו סימנים או מספרים על גוף הספינה, רק שריטות עמוקות, כאילו משהו גרר אותו מעל הסלעים.
בתחילה, הגברים חשבו שמדובר בארגז מטען, שנקרע מהספינה במהלך הסערה. אבל כשהתקרבו, התברר שהמיכל מוזר. הוא היה כבד מדי, אטום מדי, והייתה לו מערכת נעילה מוזרה.
"אולי הם אנשי צבא?" הציע אחד הדייגים.
"אז למה אין סימני זיהוי?" ענה אחר.
הם ניסו לפתוח את המכסה, אך הוא לא זז. כוחות חילוץ הוזעקו, ואז המשטרה. עד הערב, קהל התאסף על החוף. איש לא ידע מהיכן הגיעה הקופסה או מי איבד אותה.
למחרת, המיכל נפתח סוף סוף. הרגע תועד במצלמה. כשהמכסה נפתח באיטיות, אנשים צעדו צעד אחורה באופן אינסטינקטיבי. לא היה בפנים דבר שיכול להיחשב כמטען – רק כדור מתכת שחור וחלק, בגודל של ראש אדם.
הוא שכב במרכז על בסיס רך, כאילו מישהו הניח אותו שם בכוונה. על פני הכדור היו דוגמאות הדומות לסמלים או כתובות, אך שום שפה בעולם לא התאימה לה.
אחד המחלצים נגע בו ואמר שהכדור חם. לא רק מחומם על ידי השמש, אלא כאילו הוא מקרין חום רך מבפנים.
כאשר ניסו למדוד את הטמפרטורה והקרינה, המכשירים החלו להראות שגיאות. רחפנים וטלפונים ברדיוס של כמה מטרים הפסיקו לעבוד.
המיכל נלקח מאוחר יותר. איש לא ציין רשמית היכן בדיוק. יומיים לאחר מכן, החול שבו הוא שכב התכהה ונראה כאילו נמס כשנגעו בו.
תושבי עיירת החוף עדיין מספרים סיפורים על ראיית זוהר רך מעל המים בלילה באותם אזורים.
ובכל פעם שמישהו שואל מה זה היה, הדייג הזקן עונה:
"משהו שלא נועד לעינינו."
