החתונה של לילי ותומס הייתה מושלמת: פרחים, מוזיקה, אורחים, אושר. לילי חייכה כשצעדה במעבר – אבל לפתע פניה החווירו, ידיה רעדו, והיא נפלה ישר על הרצפה.
בהתחלה, הם חשבו שהיא סתם לוהטת. אבל כשהיא לא התעוררה, כולם הבינו שהיא לא התעלפה.
היא פונתה לבית החולים. תומס אחז בידה ולחש, "לילי, בבקשה, פקחי את העיניים…"
שעה לאחר מכן, הרופא יצא לראות אותו.
"היא בחיים, אבל במצב קשה. מצאנו חומר מוזר בדמה."
"מה?" שאל תומס.
"זה נראה כמו הלם אלרגי חמור. אבל המקור אינו ידוע. גופה מגיב כאילו הורעלה ממשהו נדיר."
המשטרה בדקה הכל – אוכל, שתייה, אפילו את הזר. אבל שום דבר לא הסביר מדוע איבדה את הכרתה.
לאחר מכן, צילומי האבטחה הראו את לילי לוגמת מים שנתנה לה אישה בכובע לפני הטקס.
"אתה מכיר אותה?" הם שאלו את תומס.
"לא. מעולם לא ראיתי אותה קודם."
יומיים לאחר מכן, לילי חזרה לחייה. אבל היא הייתה מבולבלת באופן מוזר.
"איפה אני?… מי אתה?" היא שאלה, כשהיא מביטה בבעלה.
מאוחר יותר התגלה שהתגובה החמורה גרמה לאובדן זיכרון זמני. לילי לא זכרה דבר – לא את החתונה ולא את תומס.
הוא ניסה להצית מחדש את רגשותיה: הוא הראה לה תמונות, סיפר את סיפורה. אבל היא הסתכלה עליו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה.
"אני מצטערת," אמרה לילי יום אחד. "אני מאמינה שהיינו קרובים. אבל אני לא מרגישה כלום."
ורק מאוחר יותר גילו הרופאים משהו נוסף: היו עקבות של חומר בדמה שאינו משמש ברפואה. הוא יכול היה להיות מוכנס רק במכוון.
מי הכניס אותו? למה?
ולמה ביום החתונה?
תומאס לא האמין שכל זה באמת קורה. אתמול היא חייכה, אמרה לו שהיא אוהבת אותו, והיום היא הסתכלה עליו כמו על זרה.
הוא התחיל לחפש תשובות בעצמו. הוא ביקר את כל מי שהיה בחתונה – המלצרים, המאפרים, הפרחים. איש לא שם לב למשהו חשוד. אבל צלם אחד אמר משהו מוזר:
"ראיתי את האישה עם הכובע הבוקר, לפני הטקס. היא עמדה ליד המכונית של לילי, אוחזת משהו בידיה. חשבתי שהיא קרובת משפחה."
פרט זה רדף אותו. תומאס לקח את הסרטון למשטרה, אבל פניה של האישה היו בלתי ניתנות להבחנה. רק טבעת כסף גדולה על ידה – הרמז היחיד.
בינתיים, לילי שוחררה לביתה. היא נראתה רגועה אך מרוחקת. הרופא יעץ לתת לה זמן. תומאס הקשיב – למרות שליבו אמר לו שהדברים לא כל כך פשוטים.
לילה אחד, הוא התעורר ושמע את לילי מדברת בטלפון.
"לא… אני לא זוכרת כלום. כן, אני מבינה… אבל הם לא יכולים לדעת," היא לחשה, משתתקת כשהבחינה בו.
"עם מי דיברת?" הוא שאל.
"אף אחד. בטח חלמתי את זה," היא ענתה, מסתובבת.
למחרת בבוקר, תומס בדק את הטלפון שלו – אין שיחות. אפילו לא אחת. אבל זיכרון המכשיר הראה שיחה אחרונה… למספר לא ידוע.
מאוחר יותר, כשהוא הסתכל בתיקה, הייתה שם מעטפה לבנה קטנה. לא חתומה. בפנים – פתק קצר:
"את חייבת לשתוק. זה כבר התחיל."
מאותו רגע, תומס הבין: זו לא הייתה הרעלה מקרית או אובדן זיכרון פשוט.
מישהו תכנן הכל בקפידה. אבל למה – ולמה לילי?
כמה ימים לאחר מכן, היא נעלמה שוב…
ומה שתומס מצא כשחזר הביתה גרם לו לפקפק בכל מה שידע על האישה לה התחתן.
תומס מיהר לחפש אותה. קודם המשטרה, אחר כך חברים, בית החולים, שכנים. איש לא ראה את לילי. הטלפון שלו היה כבוי, והמסמכים והחפצים שלו נעלמו.
ביום הרביעי, הוא קיבל מכתב ללא כתובת למשלוח חוזר. זה היה כתב ידה.
"אל תחפש אותי. זה למען ביטחונך. אני מצטער."
ליבו של תומס צנח – אבל הוא לא האמין.
הוא היה בטוח שמישהו אילץ אותה לכתוב אותו.
הוא עבר שוב על רישומי החתונה. ולפתע שם לב לפרט שלא שם לב אליו קודם: ברגע שלילי נפלה, דמות נוספת הבזיקה ליד האישה בכובע – גבר בחליפה אפורה, שעמד ביציאה. הוא ענד את אותה טבעת כסף על ידו כמו האישה.
תומס התקרב. פנים מוכרות הופיעו על המסך. זה היה הרופא מבית החולים, זה שבדק לראשונה את לילי לאחר שהתעלפה.
הוא הבין: הכל קשור. הרעלה, אובדן זיכרון, היעלמות. אבל למה?
תומס הלך לבית החולים – אבל הרופא נעלם. נאמר לו שהוא "בחופשה". אין כתובת, אין פרטי קשר.
למחרת, תומס קיבל שיחה. הקול היה נשי, רגוע:
"מר בראון, אתה מחפש את לילי? תפסיק. זו ההזדמנות היחידה להציל את חייה."
"מי אתה? איפה היא?!"
"היא לא מי שאתה חושב. אם אתה אוהב אותה, תשכח ממנה."
השיחה הסתיימה.
שבוע לאחר מכן, הופיעה כתבה קצרה בעיתון:
"אישה לא מזוהה נמצאה בעיירת חוף קטנה. ללא תיעוד, עם אובדן זיכרון חלקי."
תומס הלך לשם מיד. וכשנכנס לחדר, ראה אותה – לילי, עם שערה קצוץ, לבושה בחלוק אפור. היא הביטה בו ואמרה בשקט, "סליחה… נפגשנו?"
הוא לא ענה. הוא פשוט ניגש ולקח את ידה.
טבעת כסף נצצה מתחת לתחבושת שעל פרק כף ידה – אותה.
ובאותו רגע, תומאס הבין:
היא לא איבדה את זיכרונה.
היא פשוט לא צריכה לזכור.
