אובדן

הנער שצלצל בדלתנו כל יום ראשון במשך שנה ושאל את אותה שאלה שינה את משפחתנו ביום שבו לא הגיע. הפעם הראשונה, היה גשם. גשם איטי, עקשן, שגרם לבית

הנער שהקיש על פעמון הדלת שלנו בכל יום ראשון בשעה 18:00 וברח לפני שהספקנו לפתוח, עד הלילה שבו סוף סוף תפסתי אותו במדרגות. זה היה טקס קבוע במשך

האחות לחשה "אבא, בבקשה חתום פה" ודחפה את הניירות אליו, אך ידיו של האיש הזקן רעדו בלבד מעל השורה שבה נכתב "הוא מסרב לטיפול נוסף". אוליבר הביט בטופס,

היום שבו ליאו הפסיק לחכות ליד החלון היה היום שאמה הבינה שאביה לעולם לא יחזור, אך הכלב הישן עדיין גרר את השמיכה שלו לדלת בכל לילה. אמה נהגה

היום שבו אמה מצאה את הפתק הקטן בכיס המעיל של אמה המנוחה, היא סוף סוף הבינה מדוע אביה הפסיק לדבר איתה לפני שלוש שנים. שלוש שנים אמה חייתה

ביום שלישי גשום, ליאו נעול בתוך השירותים בבית הספר וסירב לצאת עד שאמו תענה לטלפון, אבל המספר שהוא המשיך לחייג אליו נותק כבר לפני שלושה חודשים. היועצת, אמא,

ביום שבו ליאו נעלם, אמה הניחה ליד הדלת את הקערה האדומה האהובה עליו וסיפרה לבנה שכלבם יצא למשימה סודית וחייב לחזור אם הם ינהגו בטֶוב אחד כלפי השני.

השכנה התלוננה כי הזקן בחצר מדבר בקול רם עם עצמו, וכשהתקרבו אליו התברר שהוא לא לבד. בחצר של הבית הישן, בכל יום באותה שעה, הופיע איש עם מקל