אובדן
בעלי מת ביום שלישי. ביום שישי, גיליתי את המשפחה השנייה שלו. מרק היה בדרך הביתה מהעבודה כשמשאית פגעה בו. המשטרה אמרה שזה היה מיידי. כשאני הגעתי לבית החולים,
הזקן שיושב לבד כל יום על הספסל בפארק, לוחש התנצלויות לארנקון כחול קטן שאף אחד אחר לא שם לב אליו. האנשים בשכונה הכירו אותו בתור מר תומאס. חלק
כשאוליבר גרר נעל ישנה ומקרועה אל דלתי בשעה 3 לפנות בוקר, חשבתי שהוא כלב רחוב אחד מבקש אוכל – לא ידעתי שהוא מנסה להחזיר משהו שאבי המנוח זרק
הזקן המשיך לשבת על אותו ספסל בפארק כל אחר צהריים, מביט במגרש המשחקים ואוחז בנעל קטנה ורודה, עד שיום אחד ילדה קטנה התקרבה אליו ושאלה מדוע הוא בוכה
הזקן עמד כל בוקר בפתח הגן עד שיום אחד מורה עקבה אחריו וגילתה למי הוא מחכה. שבועות, אולי חודשים, הוא היה רק חלק מהנוף. איש רזה, כורע גב,
הילד שעמד על סף הדלת המשיך לקרוא לי “אמא”, אבל הבן היחיד שלי מת לפני שלוש שנים. הוא עמד שם במרפסת הרטובה, התרמיל שלו ספוג מים, שערותיו נדבקו
הזקן המשיך לעמוד בפתח בית הספר כל אחר צהריים, עד היום שבני הגיע הביתה עם השעון ושאלה ששברה את ליבי. פעם ראשונה ששמתי אליו לב הייתה בתחילת הסתיו.
הילד שהמשיך לדפוק על פעמון הדלת שלי בשעה 3 לפנות בוקר וההודעה שהוא לחש לבסוף שגרמה לי לאסוף תרמיל קטן ולעזוב את הבית שלי לפני הזריחה. הפעם הראשונה
הילד שהקליק על הפעמון שלנו בכל יום ראשון ביקש לשאול אם יוכל לשאול את הכלבה שלנו ליום אחד – רק אחר כך הבנו למה הוא תמיד מחזיר אותה
הזקן שקנה כל בוקר שני כרטיסי חשמלית עד שהקונקטור סוף סוף התעניין והלך בעקבותיו. כמה חודשים צפה ליאם בו מהכיסא הקטן של הקונקטור בקצה החשמלית. באותו הזמן, באותה