loneliness
המעטפה הגיעה ביום שלישי בבוקר, כתובה בכתב רועד ל"למי שיודע איפה דניאל קארטר נמצא עכשיו", ודוור הדואר עמד על המרפסת שלי וסירב להכניס אותה בתיבת הדואר בלי שיחתום,
האיש הזקן שהחזיר לי את בני האובד מבלי שזז מכסאו השבור — כך אזכור את מייקל, השכן שהחלפתי איתו כמעט מילה במשך חמש שנים, עד היום שבו הכל
הזקן השכן מת ביום שלישי, ורק בני בן השמונה וכלב תועה הגיעו להלווייתו. לא היו קרובי משפחה רחוקים, לא חברים ישנים, רק כומר משועמם, פועל בית הקברות, בני
הזקן המשיך לשבת כל יום על אותו ספסל עם רצועת גור כלבים כחולה דהויה בידיו, ובבוקר אחד הילד הקטן סוף סוף העז לשאול איפה הכלב. זה היה תחילת
הזקן ישב כל יום על אותו ספסל, מביט בבימת המשחקים כאילו מחכה למישהו שלעולם לא יגיע. ילדים רצו לצדו עם כדורים צבעוניים וגלידות דביקות, וצחוקם התעופף באוויר כמו