אב ובנו
בני הפסיק לקרוא לי אבא אחרי אותו סוף שבוע. זה היה יום שישי רגיל. הייתי בעבודה, מסיים מיילים, כשרעייתי לשעבר, לורה, שלחה לי הודעה: "אתה יכול לקחת את
השארתי את אבא בבית אבות לשלושה ימים כדי "לנוח". כשהגעתי עם פרחים, החדר שלו היה ריק, המיטה מסודרת ושמו כבר לא על הדלת. שנה שלמה סיכמתי עם עצמי
עזבתי את אבי לבד בבית אבות לשלוש שנים, והאיש שפתח את הדלת אתמול לא היה האיש שהכרתי. המבואה הייתה מלאת ריח קל של חומר חיטוי וירקות מבושלים מדי.
הילד שעומד ליד הדלת שלי קרא לי “אבא” – אך מעולם לא היו לי ילדים, ואז ראיתי מה הוא מחזיק בידיים הרועדות שלו. זה היה צילום מקומט, עם
האיש הזקן שישב שלושה ימים על ספסל בפארק עם מזוודה על ברכיו, מחכה לבנו שלא ידע שאביו עדיין חי. בערב של היום השלישי, כשהפנסי הרחוב נדלקו והרוח התחילה
ביום שלישי גשום, ליאו נעול בתוך השירותים בבית הספר וסירב לצאת עד שאמו תענה לטלפון, אבל המספר שהוא המשיך לחייג אליו נותק כבר לפני שלושה חודשים. היועצת, אמא,
ביום שבו הבן סוף־סוף החליט לבקר את אביו בבית האבות, האחות שלפה ממנו מעטפה ואמרה בשקט: «אתה מאחר רק בעשר דקות…» Alex עמד במסדרון, מבטו שקוע בפרקט האפור.