מעניין לדעת

כשהייתי ילדה, תמיד הצחיק אותי לראות איך סבתא מנעצת בזהירות ציפורנים קטנים וכהים בבצל קלוף. חשבתי שזו סתם מוזרות שלה… עד ששאלתי יום אחד למה. התשובה שלה הפתיעה

החורפים בעיירה שלהם תמיד היו קשים:שלג עד הברכיים, הנהר קופא כבר בנובמבר, והילדים אהבו להחליק על הקרח הקפוא —למרות שהמבוגרים חזרו ואמרו:"אל תתקרבו למרכז! שם דק!"אבל מי מקשיב

היא הלכה לאט, בזהירות, כדי לא להפיל את החבילה שבידיה. שפן פרווה קטן היה עטוף בנייר ורוד וקשור בסרט — הנכדה שלה אהבה ורוד. היום מלאו לילדה חמש.

היא תפסה את ההגה — והצילה 38 אנשים. האוטובוס מספר 214 יצא מהעיר בשעה 6:40 בבוקר. הנוסעים פיהקו, אחזו בכוסות קפה חמות, אחדים האזינו למוזיקה, אחרים נרדמו או

הבוקר היה שקט, שלו ונראה רגיל לגמרי. מרתה, אישה בהריון (אפשר להחליף את השם אם רוצים), ארזה את חפציה לבית החולים — נותרו רק שבועיים עד הלידה. בעלה

בוקר גשום. בתחנת האוטובוס עמדו אנשים בצפיפות – חלקם התחבאו מתחת למטריות, אחרים עמדו כפופים מתחת לקפוצ’ונים. כשהאוטובוס הגיע, כולם מיהרו להיכנס, דחפו זה את זה, כאילו חייהם

בוקר מוקדם ירד על הרחוב העתיק בעיירה הקטנה בראונאו על האין שבאוסטריה. ערפל עלה מן הנהר, האבנים הרטובות נצצו אחרי גשם הלילה. הרוכלים פרשו את הדוכנים, הציבו שמשיות,

הטיסה פריז–דובאי התחילה בשקט. הנוסעים ישבו במקומותיהם, נדלק שלט "לחגור חגורות", באוויר נישא ריח קפה וקרואסונים חמים. אף אחד לא העלה בדעתו, שעוד שעתיים כל המטוס – ואחר

שנים רבות הייתי קונה באותו סופרמרקט. המוכרים כבר הכירו אותי, חייכו אליי תמיד, ולא היה לי אף פעם ספק באיכות המוצרים. זו הייתה הרגל – סוג של ביטחון

ערב נובמבר אפור ירד על כביש שומם ליד העיירה הגרמנית אלסדורף. גשם דק התערבב בערפל, אורות המכוניות חלפו ונמוגו באוויר הלח. אנשים מיהרו לבתיהם, איש לא עצר לשנייה