מעניין לדעת
הכל היה כרגיל. עצרנו בסופרמרקט בדרך הביתה, קנינו חלב, לחם, ירקות. החלטנו לקנות בשר — רצינו להכין ארוחת ערב "ביתית", עם טעם כמו פעם. על הדלפק היו מונחים
באולם התנגן ג'אז רך. בלונים לבנים על התקרה, זרי פרחים, ריח של קרם וניל — הכל היה מושלם. אייתן ואוליביה, זוג צעיר מלונדון, זה עתה נשבעו אמונים זה
בחצר היה יום אביב רגיל: אדמה לחה אחרי גשם לילי, ריח של רטיבות, ציפורים מקפצות על הדשא. הכל היה רגיל, רגוע. היא יצאה לחצר כדי לעקור כמה שיחים
הבוקר היה רגיל. העיר חיה את שגרתה: זרם מכוניות, צפצופים, רעש. השמש רק התחילה לעלות, ואור זהוב רך חדר מבעד לשמשת המכונית. הוא חיכה לרמזור הירוק, נשען על
האיש הזה שקל פעם כמעט 400 ק"ג, והרופאים פקפקו ביכולתו לשנות את חייו. אבל תוך שנתיים הוא הצליח להוריד כ-320 ק"ג — וכעת קשה לזהות את מראהו החיצוני.
כשהחברים נכנסו לראשונה לדירה החדשה שלנו, הם קראו לה בצחוק "עצובה מדי". כהה מדי, אפורה, קודרת — כך הם תיארו אותה. אבל אני רק חייכתי. מבחינתנו, בעלי ואני,
זה היה יום רגיל. שמש חמה, רחוב שקט, השכנים בעבודה, הילדים בבית הספר. הבית עמד בקצה הכפר — מטופח, עם וילונות לבנים ופרחים על אדן החלון. הבעלת הבית,
באותו יום בספטמבר, אנה, פנסיונרית בת 67 מכפר קטן ליד קוסטרומה, יצאה ליער, כפי שעשתה בכל סתיו. סל, סכין, תרמוס עם תה — הכל כרגיל, בשלווה. הבוקר היה
זה קרה בבוקר, כשהתחנה כבר הייתה הומה כמו כוורת. ברמקולים הכריזו על טיסות, אנשים מיהרו עם מזוודות, היה ריח של קפה ושל גשם. על הרציף עמד גבר —
גבוה בהרים, שם האוויר צונן והרוח שרה בין הסלעים, הלך תייר בן 68 — אלכסיי. הוא הגיע מהעיר כדי לברוח מההמולה ולצאת למסע של כמה ימים לבדו. דרכו