בני קרא לי בשמי הפרטי באמצע הסופרמרקט.
עמדנו ליד מדף הדגנים. הוא החזיק עגלה קטנה אדומה והביט בקופסאות. הוא פנה אלי ואמר, ברוגע ובבהירות:
“דניאל, אפשר לקנות את זה?”
הוא בן שמונה. שמי הוא מארק.
קפאתי במקום. אישה שלצדנו הפנתה את ראשה. אילצתי את עצמי לחייך ואמרתי, “זה אבא, נוה, לא דניאל.”
הוא משך בכתפיו, כאילו זה לא חשוב, והניח את הדגנים בעגלה. “אמא בבית קוראת לך דניאל,” אמר. “אז שכחתי.”
בדרך לקופה חזרתי על המשפט שלו במוחי. בבית אמא קוראת לך דניאל. אקסית שלי, אמא של נוה, קוראים לה אמה. היא נישאה מחדש לפני שנתיים. שם בעלה דניאל.
אני משתף איתה משמורת. שבוע אצלי, שבוע אצלה. אנחנו גרים באותה עיר. זה הסדר פשוט על הנייר.
אבל נוה מעולם לא קרא לי בשם הלא נכון קודם.
במכונית, הוא ישב מאחור גולל משהו בטלפון הישן שהשארתי לו למשחקים.
שאלתי בקלילות, “אתה אוהב את המקום החדש של אמא?”
הוא הנהן. “הוא גדול יותר. יש לנו מרפסת. אנחנו אוכלים ארוחות יחד – אני, אמא ודניאל.”
“ואיך אתה קורא לדניאל?” שאלתי.
הוא היסס, עדיין מביט במסך. “לפעמים דניאל, לפעמים… אבא.”
אמר זאת מהר, כמו לקרוע תחבושת, ואז הוסיף, “כשאני שוכח.”
הפקק התעכב. ידיי אחזו בהגה, אבל לא הרגשתי אותן.
ניסיתי לשמור על קול שווה. “ומה אמא אומרת?”
“היא צוחקת,” הוא ענה. “אומרת, ‘אין בעיה, הוא כמו אבא שני.’”
אותו לילה, נוה נרדם מוקדם על הספה שלי, עדיין עם הגרביים ועם שמיכה לחושה עליו. הטלוויזיה השמיעה תכנית ילדים בקול נמוך.
ישבתי לשולחן המטבח עם לוח הזמנים של המשמורת מודפס לפניי. כל שבועיים מסומנים בקפידה. חגים מחולקים.
כשחתמנו, לחצנו ידיים במשרד עורך הדין. זה הרגיש הוגן אז. כולם אמרו שאנחנו מתנהגים כמו מבוגרים.
הטלפון שלי רטט. הודעה מאמה: “הכל בסדר עם נוה? הוא אמר שאתה נראה שקט.”
הקלדתי ומחקתי שלוש פעמים.
בסוף כתבתי: “הוא קרא לי דניאל היום.”
שלוש נקודות הופיעו. נעלמו. הופיעו שוב.
בסוף היא כתבה: “אה. הוא עושה את זה לפעמים גם כאן. הוא מתבלבל בשמות. הוא עדיין מתרגל.”
בהיתי במסך. בן שמונה ועדיין מנסה להתרגל למשהו שהחלטנו בשבילו.
התקשרתי אליה. היא ענתה בטלפון ברינג השני. ברקע נשמע קול כלים מתנפצים.
“אמה, הוא קורא לדניאל ‘אבא’?” שאלתי ישר.
היא נשמה עמוק. “לפעמים. אני מתקנת אותו. אבל אני לא יכולה לצעוק עליו, מארק. הוא חי איתנו למחצה. דניאל מלווה אותו לבית הספר, עוזר בשיעורים…”
“אז יש לו שני אבות עכשיו?” אמרתי בקול שטוח.
“יש לו אב אחד,” היא השיבה. “אתה מבין למה אני מתכוונת.”
בשקט יכולתי לשמוע את נשימותיו העדינות של נוה מהסלון.
שאלתי, “הוא עדיין מדבר על הדירה הישנה שלנו?”
“לא ממש,” היא אמרה. “ילדים מסתגלים. הוא בסדר, מארק.”
הבטתי למטבח הקטן שלי. שני כסאות. צלחת אחת בכיור. ציור שצייר נוה של בית עם שלוש דמויות מקווקוות, מודבק למקרר. זה מלפני שנה. אז עדיין הוא צייר אותנו כמשפחה בת שלושה.
“אולי הוא בסדר,” אמרתי. “אני לא.”
היא השתתקה. ואז אמרה, “אתה אבא טוב. אתה יודע את זה.”
המילים לא נגעו בכלום.
אחרי שיכלנו, הלכתי לספה. סידרתי את השמיכה על נוה. שיערו התארך. אמה אהבה את זה כך. אני נהגתי להחזיק אותו קצר.
התיק שלו היה פתוח על הרצפה. מחברת חצי יוצאת ממנו. משכתי בעדינות והעברתי דפים.
בעמוד אחד, תרגיל בית ספר: “המשפחה שלי.”
באותיות מדודות כתב:
“אני גר עם אמא ודניאל והחתול שלי מילו. אני גם גר עם אבא בדירה אחרת. יש לי שני בתים. זה קצת מבלבל אבל זה נורמלי לי.”
מתחת, צייר שני בתים. אחד גדול, עם שמש מעליו. אחד קטן, עם ענן.
הבית שלי היה עם הענן.
העמוד הבא היה רשימה תחת הכותרת: “דברים להביא לאבא.”
נכתב בו:
“1. הודיה כחולה
2. ספר מתמטיקה
3. מברשת שיניים
4. מטען
5. הכרית האהובה עליי (אם אמא מסכימה)
6. לזכור לקרוא לאבא ‘אבא’ ולא ‘דניאל’”
השורה האחרונה היתה מודגשת פעמיים.
ישבתי על הרצפה עם המחברת. אור הטלוויזיה פיזר אור חלש בחדר. בחוץ, אזעקת רכב צופרת ונעצרת.
הוא נאלץ להכין רשימה כדי לזכור את שמי.
לא היה דרמה. אף אחד לא צעק. אף אחד לא הכה מישהו. רק ילד שקט שחילק את חייו לשתי עמודות ומנסה לא לפגוע באף אחד.
למחרת בבוקר, הוא התעורר שמח כאילו כלום לא קרה. אכלנו טוסט. הוא סיפר לי על פרויקט במדע. צחק כשהשחמתי את פרוסת הלחם השנייה.
בדרך לבית הספר, הוא אחז את ידי ברמזור. “להתראות, אבא,” אמר בשער בקול רם וברור.
הנהנתי. “נתראה ביום שישי.”
הוא רץ אל חבריו.
צפיתי בו מצטרף לקבוצה. הוא נטמע במהירות. מורה שלחה לי ידידה. החזרתי בהנפה והלכתי לחניון.
בטלפון, פתחתי את היומן שלי והסתכלתי על הקוביות הצבועות. צהוב לשבועות שלי. כחול לשבועות של אמה.
ליד יום שישי הוספתי פתק קטן:
“אל תשאל אותו מי הוא קורא לו אבא שם.”
שמרתי, החזרתי את הטלפון לכיס ויצאתי לעבודה.
