הזקן המשיך לשבת על אותו ספסל בפארק כל אחר צהריים, מביט במגרש המשחקים ואוחז בנעל קטנה ורודה, עד שיום אחד ילדה קטנה התקרבה אליו ושאלה מדוע הוא בוכה על מישהו שמעולם לא הגיע.

הזקן המשיך לשבת על אותו ספסל בפארק כל אחר צהריים, מביט במגרש המשחקים ואוחז בנעל קטנה ורודה, עד שיום אחד ילדה קטנה התקרבה אליו ושאלה מדוע הוא בוכה על מישהו שמעולם לא הגיע.

שמו היה דניאל. הפארק היה קטן, רועש ותמיד מלא בהורים צעירים שרודפים אחרי פעוטות. דניאל לא השתלב שם: ידיו היו מקומטות מדי, מעילו ישן מדי, ועיניו עייפות מדי. אך הוא הגיע כל יום בשעה שלוש, התיישב על אותו ספסל בדיוק וצפה בנדנדות.

כף ידו החזיקה את הנעל הקטנה. העור היה סדוק, הסוליה דקה בצד אחד. פרח קטן ודהוי תפר מקדימה. הוא החזיק אותה בזהירות, כאילו תנועה שגויה תמחוק את מעט מה שנותר לו.

ילדים רצו לידה, צוחקים. לפעמים הם נגעו בברכיו. ההורים גררו אותם, ממלמדים סליחות ואז הגישו מבט מהיר ומבולבל לנעל שבידיו ודמעות בעיניו. אף אחד לא שאל אותו דבר.

עד אותו היום.

ילדה כבת שמונה עמדה מולו, ברכיים רזות בליגינג פסים, שיער חום בקוקו מבולגן. שמה, כפי שלמד אחר כך, היה אמה. היא הטתה את ראשה, בוחנת אותו בכנות עיוורת שרק ילדים יכולים להפגין.

"למה אתה בוכה?" שאלה.

דניאל פיהק. "אני לא בוכה." קולו נשבר במילה האחרונה.

אמה פקחה עיניים. "העיניים שלך רטובות. זה מה שאמא שלי קוראת לזה בוכה."

ניסה לחייך אך נכשל. "פעמים עיניים זקנות נוטפות, זה הכל."

היא התעלמה מהבדיחה והצביעה על הנעל. "זו של תינוקת?"

אצבעותיו הדקו את האחיזה. לרגע חש על לשקר, לומר שזה כלום, רק משהו שמצא. אבל השאלה התנגנה ביניהם, עקשנית ותמימה.

"זו הייתה של נכדתי," אמר בשקט.

"איפה היא?"

הוא בלע את רוקו. "היא הייתה אמורה להיות ממש כאן." הנהן לעבר ערכות הנדנדות. "כל שבת. הבטחתי לה."

אמה התיישבה לצדו בלי לשאול. "אבא שלי מבטיח המון דברים ושוכח," אמרה בפשטות. "אבל אסור לי לדבר על זה."

הוא הביט בה. לא הייתה בה חרטה, רק קבלה עייפה וכואבת.

"איך קוראים לה?" שאלת אמה.

"לילי," חיש חישש. "היא אהבה ורוד. היא העיפה את הנעל הזו ברכב שלי, ושמרתי אותה, חשבתי להחזיר לה בפעם הבאה."

אמה חייכה. "גם אני אוהבת ורוד. היא יצאה לה נעל שנייה?"

דניאל הביט במגרש המשחקים כדי שלא תראה את פניו. "לא. היא… אף פעם לא קיבלה את ההזדמנות."

לזמן מה הם ישבו בשקט. ילדים צעקו בשמחה במגלשה, כלב נבח, גלגל עגלת תינוק צורם. החיים המשיכו מסביבם, לא אכפתיים ורועשים.

אמה נענעה ברגליה. "למה אתה לא הולך לפגוש אותה?"

תשובתו יצאה קשוחה יותר משהתכוון. "אני לא יכול."

"למה?"

"כי אמה שלה לא תאפשר לי." נשף, כתפיו התרככו. "בתי, אנה, לא רוצה אותי קרוב אליהן. לא רצתה אותי."

"עשית משהו רע?" שאלה אמה.

כמעט אמר כן. המילה התיישבה בלשונו כמו אבן.

"עשיתי טעויות," אמר במקום זאת. "גדולות. עבדתי יותר מידי. החמצתי ימי הולדת. שתיתי כשהייתי צריך להקשיב. צעקתי כשהייתי צריך לומר 'אני גאה בך'. ובלילה אחד, נהגתי כשלא הייתי צריך."

עיניה של אמה התרחבו. "פגעת במישהו?"

הנהן לאט. "בנס, לא. אבל המשטרה התקשרה לבתי. היא הגיעה למתחם עם לילי על הירך. לילי לא הפסיקה ללטף לי את הפנים, שואלת למה סבא ישן במקומות הלא נכונים." לפיו רעד. "אנה אמרה שהיא סיימה. שלילי תגדל בלי סבא שיכור."

הוא הביט בטבעת הנעל. "הבטחתי לה שאפסיק. הפסקתי. לא נגעתי בטיפה כבר שבע שנים. אבל כשהצלחתי לסדר את חיי, אנה עברה ועשתה שינוי טלפון. אפילו לא ידעתי באיזו עיר הן."

אמה קמטה מצחה. "אבל איך אתה יודע שלילי הייתה אמורה להיות בנדנדה הזאת?"

כמעט צחק לשאלה, אבל לא היה בזה שום דבר מצחיק. "כי זה הפארק מהתמונה האחרונה שאנה שלחה. לפני שהיא נעלמה מחיי."

הוא הוציא תמונה קרועה מארנקו: ילדה קטנה באוברולים ורודים, שיער בשתי צמות עקומות, באותו מגרש נדנדות.

אמה לקחה את התמונה בזהירות. "היא נראית שמחה."

"הייתה," אמר. "לפחות, אני מקווה."

אמה היססה. "אז אתה פשוט… מחכה כאן? שבע שנים?"

"לא שבע," השיב. "שלוש. לקח לי ארבע שנים למצוא את הפארק הזה. התקשרתי לכל חבר ישן, בדקתי כל עיר שיכולתי. כשמצאתי אותו, התחלתי לבוא לכאן. כל שבת בשעה שלוש. רק במקרה."

"והיא מעולם לא הגיעה," אמרה אמה בשקט.

הוא הניד את ראשו.

הרוח התחזקה, עפה את שיערה של אמה על פניה. היא דחפה אותו לאחור בחוסר סבלנות.

"אמא שלי אומרת שמחכה לאנשים שעוזבים זה טיפשי," אמרה אמה. "אבל אני עדיין מחכה. לפעמים ליד החלון. לאבא שלי."

דניאל פנה אליה. "האם הוא יודע שאת מחכה?"

"לא חושבת," מלמלה. "הוא אמר שיחזור כשתהיה לו 'פחות בעיות'. למבוגרים תמיד יש בעיות."

הוא הביט בפניה הקטנה והרצינית וחש שמשהו מושך בחזהו. כמה אמות וליליס יש שם בחוץ, יושבים ליד חלונות, מביטים במקומות ריקים על נדנדות, תוהים מדוע לא היו מספיק?

"אולי אבא שלך מפחד," אמר דניאל. "לפעמים קל יותר לברוח מאשר להודות ששברת משהו שאהבת."

אמה חשבה על כך. "אתה מפחד?"

"מפחד מאוד." ניסה לחייך. "מפחד שאנה לעולם לא תסלח לי. שלילי גדלה וחשבה שאכפת לי פחות מדי."

אמה התכופפה קדימה, מרפקים על ברכיים. "אמא שלי אומרת שאנשים שבאמת לא אכפת להם, לא מרגישים עצובים. אתה נראה מאוד עצוב."

הוא נשף נשימה רוטטת. "זה נכון."

שבו בשקט שוב. ילד בכה ליד ארגז החול; אביו מיהר אליו, כרע, מנקה חול מהברך הפצועה. המראה בער את גרונו של דניאל.

"אמה! איפה את?" קראה קול אישה.

אמה קמה. "זו אמא שלי. צריך ללכת." היא נעצרה. "תהיה פה בשבת הבאה?"

"אם אני עוד נושם," אמר.

היא הנהנה, כאילו נגמרה הדיון, ורצה לעבר אישה גבוהה עם פנים מודאגות. האישה אחזה בכתפי אמה, נזפה בה ברכות. אמה הצביעה אחורה לכיוון דניאל. האישה עקבה אחר המחווה, עיניה נפגשו בעיניו, ולרגע הפנים שלה הרכינו. ואז סובבה את פניה והובילה את אמה הביתה.

דניאל צפה בהן הולכות, ואז הביט בנעל. אצבעותיו עקבו אחרי הפרח הקטן. הוא הרגיש זקן יותר מאי פעם, אך, לראשונה מזה שנים, לא לגמרי בלתי נראה.

בשבת הבאה, דניאל הגיע בשעה שלוש. הספסל היה קר. השמיים בהירים יותר.

בשעה שלוש וחמש עשרה הופיעה אמה, מושכת אחריה את אמה.

"הנה הוא!" אמרה, מושכת חזק יותר.

אמה התקרבה לאט, לא בטוחה. מקרוב, דניאל יכול היה לראות את קווי העייפות מתחת לעיניה, כיצד אצבעותיה אוחזות ברצועת התיק.

"שלום," היא אמרה. "אני לורה, אמא של אמה."

הוא הנהן. "דניאל."

אמה עלתה על הספסל. "סיפרתי לאמא שלי על לילי. ועל הנעל."

לורה ירדה במהירות את מבטה כלפיה. "אמה…"

"זה בסדר," אמר דניאל בשקט.

לורה נשפה. "אמה אמרה שאתה בא הנה כל שבוע. מחכה לנכדתך."

"כן."

לורה הביט במגרש המשחקים, אז חזרה אליו. "אתה יודע… משהו על איפה שביתך עכשיו?"

"כלום," הודה. "איבדתי הכל. הכתובת שלה, המספר שלה, האמון שלה."

לורה היססה, ואז פתחה את הטלפון שלה. "איך קוראים לבת שלך שוב?"

"אנה. אנה מילר." קולו רעד על שם המשפחה.

אצבעותיה של לורה נתקעו על המסך. משהו עבר על פניה—הלם, זיהוי, ואז בלבול.

"מה?" שאל בקצב דופק מהיר.

היא בלעה. "סליחה, אולי זו שאלה מוזרה, אבל… האם אנה גרה אי פעם ברחוב אוק? מעל מאפייה?"

העולם הצטמצם לרעש הדופק באוזניו. "כן. הייתי נושא את לילי במעלה המדרגות האלה כשהיא נרדמה ברכב."

לורה נשפה ברעד. "אני… הכרתי אותה. עבדנו באותו בית קפה תקופה. היא עברה מכאן אחרי… אחרי שאיבדה את בתה הקטנה."

ידו של דניאל התקררה סביב הנעל. "איבדה?"

לורה הנהנה, עיניה נוצצות. "קרתה תאונה. לא באשמתך," הוסיפה במהירות, רואה את הזוועה בפניו. "חום שהפך למשהו גרוע יותר. אנה סיפרה לי פעם שהדבר האחרון שהיא הצטערה עליו היה שלא התקשרה לאביה לפני שזה קרה. היא אמרה שהיא הייתה גאה מדי. ואז כבר היה מאוחר מדי."

הספסל כאילו הטה מתחתיו. לילי הייתה נעלמת. באמת נעלמה. כל אותן שבתות, כל ההמתנות, והאדם שקיווה לראות נטש את העולם לפני שנים, בזמן שהוא ישב בעיר אחרת, אוחז בבקבוק.

יד קטנה של אמה נגעה בשרוולו. "אני מצטערת," לחשה.

דניאל הביט בנעל הקטנה בכף ידו. לראשונה הבין את המשקל המלא שלה. לא סמל לתקווה יותר, אלא לכל רגע שלא יוכל להחזיר.

לורה התיישבה בזהירות מצדו השני. "אנה ניסתה למצוא אותך פעם," היא אמרה ברכות. "היא סיפרה לי על השתייה, על הלילה בתחנת המשטרה. אבל גם סיפרה לי על האבא שבנה לה בית על עץ, שהיה ער כל הלילה כשהייתה חולה, שלימד אותה לרכב על אופניים. היא התגעגעה לאותו איש."

הוא סגר שפתיים עד שהתחילו לכאוב. "הפכתי למישהו שהיא לא הכירה."

"אנשים נשברים," אמרה לורה. "לפעמים הם מתקנים את עצמם מאוחר מדי."

הוא הנהן, כי מה עוד יכול היה לעשות?

אמה התקרבה על הספסל. "אתה לא צריך להמתין לבד," אמרה.

הוא מצמץ אליה. "מה?"

היא הצביעה אל הנדנדות. "חיכית ללילי. היא… עכשיו בשמיים, נכון?"

הוא הנהן, דמעות זורמות בחופשיות.

"אז אולי תוכל להמתין איתי במקום," אמרה אמה. "לאבא שלי. ואם הוא אף פעם לא יגיע, עדיין נהיה אחת לשנייה."

עייניה של לורה התמלאו דמעות, אך לא אמרה דבר.

דניאל הביט בנעל עוד פעם אחרונה, אז במגרש המשחקים, ולבסוף בחיוך התקווה והרעד של אמה.

ידיו רעדו כשקם. באיטיות, כמעט בכבוד, הלך אל הנדנדות. הילדים סולקו סביבו, חשים במשהו רציני. הוא כרע ברך והניח את הנעל הקטנה והורודה באדמה הרכה מתחת לנדנדה מהתמונה.

הוא לחץ אותה מטה, לא כדי להסתיר, אלא להניח לה לנוח.

"סליחה, לילי," לחש. "אני כל כך, כל כך מצטער."

כשהוא חזר אל הספסל, אמה לקחה את ידו בלי לשאול. אצבעותיה היו קטנות וחמות.

"שבת הבאה?" היא שאלה.

"שבת הבאה," הסכים.

הוא עדיין בא לפארק בשעה שלוש. עדיין צפה בנדנדות. אבל עכשיו, ילדה קטנה עם קוקו מבולגן רצה אליו, מנופפת, מספרת לו על בית הספר, שיניים שנפל ועם אמה שעובדת יותר מדי. ולפעמים, כשהאור נכון והרוח עדינה, הוא מדמיין זוג רגליים קטן נוסף בנדנדה לצד אמה.

הוא ידע שהוא לעולם לא יוכל לתקן את מה ששבר. הוא ידע שיש דלתות שנסגרות לנצח. אבל על הספסל השחוק ההוא, בין נדנדה ריקה וילדה שמסרבת להשאיר אותו לבד, דניאל מצא סוג אחר של המתנה.

לא לסליחה.

רק הזדמנות להיות טוב יותר, בשביל מישהו אחר, לפני שהזמן יגמר.