האיש הזקן לא הפסיק להביט לשער בית הספר מדי יום אחר הצהריים, עד שביום גשום אחת מהבנות התקרבה סוף סוף ושאלה את השאלה שאף אחד אחר לא העז לשאול.
הוא ישב על אותו ספסל שבור מול בית הספר, דמות רזה במעיל אפור דהוי. הילדים עברו לידו כל יום, צוחקים, דוחפים ומתווכחים על שיעורי הבית. ההורים בדקו את הטלפונים, צפצפו מהמכוניות, נופפו בתיקים באוויר. רק הוא נשאר שקט, ידיו מתקפלות על קונס עץ, עיניו נעוצות בשער כאילו חיכה למישהו שתמיד מאחר.
בהתחלה כולם חשבו שהוא סתם שכן בודד נוסף. אחר כך החלו השמועות. כמה הורים אמרו שהוא מוזר. מעט האכילו את ילדיהם לא לגשת אליו. המורים הביטו מחלונות הכיתה בדאגה, אך הוא מעולם לא התקרב, לא דיבר עם אף אחד. הוא פשוט ישב וחיכה.
מיה שמה לב אליו בשבוע הראשון בהכניסה לבית הספר החדש. בת אחת עשרה, עם תיק גב גדול מדי לכתפיה הצרות, היא הלכה לבד הביתה כי אמה עבדה במשמרות כפולות בבית החולים. כל יום בשעה 15:30, האיש הזקן כבר היה שם; בכל יום, כשהילד האחרון נעלם, הוא נשאר כמה דקות נוספות מביט בשער, ואז קם לאט והלך.
ביום חמישי אחד השמיים הפכו כהים וכבדים. כשהפעל המוצא האחרון צלצל, הגשם ירד שוטף כאילו גם הוא חיכה כל היום. ההורים רצו עם מטריות, הילדים צעקו וקפצו מעל שלוליות. דרך טיפות המים, מיה ראתה את האיש הזקן על ספסלו, המעיל הדק שלו כבר ספוג מים.
היא היססה תחת גג כניסת בית הספר. אמה מאחרת; ההודעה בטלפון אמרה, "סליחה מותק, עוד עשרים דקות, חירום בעבודה." השומר משך את הקפוצ’ון שלו ונעל את השער הצדדי, מביט בחשדנות לעבר הספסל.
"הוא עדיין שם," מלמלה מיה.
"מי?" שאל נועם, חבר לכיתה, תופס את ז’קטו.
"האיש ההוא. הוא יחלה," אמרה.
נועם משך בכתפיו. "אבא שלי אומר לא לדבר אליו. הוא מוזר. אולי הוא אוהב לצפות בילדים."
המילה הדביקה מתחת לצלעות של מיה כמו קוץ. היא חשבה על סבא שלה, שמת בשנה שעברה, שעמד כל יום ליד החלון, מחכה לבן שמעולם לא בא לבקר.
"מוזר זה לא תמיד רע," אמרה בשקט.
נועם גלגל עיניים ורץ למכונית של אביו. תוך כמה דקות החנייה התרוקנה. הגשם התגבר. האיש הזקן לא זז.
מיה הרגישה את הקור חודר לנעלי הספורט שלה. היא הסתכלה מהספסל לכביש, ואז שוב חזרה. ליבה דפק מהר מדי להחלטה כל כך קטנה.
היא נשמה עמוק ורצה לכיוון השני של הכביש.
קרוב יותר, הוא נראה אפילו זקן יותר. קמטים עמוקים סימנו את פניו; עיניו בהירות אך צלולות. טיפות גשם נדבקו לשערו הלבן ודליל. המעיל שלו הריח קלות מהרפואה וצמר רטוב.
"אדוני," אמרה מיה, קול רועד יותר מהתרגשות מאשר מקור, "אתה מוחרץ במי גשם."
הוא למצץ בהפתעה, כאילו לא ראה את הגעתה. לאט לאט, מבטו התמקם עליה.
"אני בסדר," ענה בקול צרוד. "את צריכה להישאר מתחת לגג, ילדה. תתקררי."
"גם אתה," התעקשה. "למה לא תחכה במקום יבש?"
הוא הביט שוב בשער. לרגע, משהו נדלק בעיניו — תקווה, פחד, שניהם בבת אחת.
"אולי היא תבוא," לחש.
מיה קימטה את מצחה. "מי?" שאלה, אף שכבר שיערה עמוק בליבה.
"נכדתי," אמר. "שמה לילי. היא בת עשר. או אולי אחת עשרה עכשיו. היא הייתה הולכת לבית הספר הזה."
לב מיה התכווץ.
"הייתה?" חזרה.
הוא הנהן. "בני עבר מהעיר אחרי שאשתי נפטרה. אמר שזה יהיה קל יותר. עיר חדשה, התחלה חדשה. הם לא השאירו מספר טלפון. רק את שם בית הספר. אז אני בא לכאן. כל יום. למקרה." הוא חייך בחשש, כאילו מתבייש בתקוותיו.
מיה בלעה את ריור לועסה. "כמה זמן אתה בא?"
הוא הביט בידיו עם הכתמים. "שנתיים," אמר בשקט.
לרגע, הגשם היה הקול היחיד ביניהם.
"ומה אם היא כבר לא לומדת כאן?" שאלה מיה בעדינות.
הוא הנהן. "אולי כבר לא. אבל אם אי פעם… אם היא תחזור, אני רוצה שתדע שניסיתי."
פשטות דבריו הפתיעו את מיה יותר מכל שמועה אכזרית. היא חשבה על הכיסא הריק בשולחן המטבח, שם אביה ישב לפני שיצא "לזמן מה" ולא חזר. איש לא חיכה לו. איש לא ישב על ספסל.
"איך היא נראית?" שאלה מיה.
עיניו נצצו. "יש לה שיער כמו השמש. תמיד מבולגן. היא צוחקת בכל הפנים. פעם ציירה לי תמונות של נסיכות רוכבות אופניים." הוא צחק ואז התעטש.
מיה הורידה את תיק הגב וחשפה את המטרייה הקטנה שקיבלה מאמה להחזיק בתיק. כמעט לא הספיקה לשניים.
"תזוז קצת," אמרה.
הוא זז כמה שיכלו רגליו הנוקשות. היא פשטה את המטרייה והחזיקה אותה מעל לראשיהם. כתפה כאבה מהמתיחה, אך היא לא הורידה את ידיה.
הוא הביט בפרופיל שלה. "את אפילו לא מכירה אותי," מלמל.
"אתה סבא של מישהו," השיבה מיה. "זה מספיק."
ישבו בשקט, מקשיבים לטיפות הגשם הפוגעות בבד הדק של המטרייה.
הפיתול הגיע בשבוע הבא.
עד אז, מיה כבר ידעה את שמו — דניאל — ושהוא גר לבד בדירת חדר שלוש תחנות אוטובוס מכאן. כל יום היא מנופפת אליו מהשער. לפעמים, אם אמה מאחרת, היא יושבת איתו כמה דקות, חולקת קרקרים, סיפורים מבית הספר ומשקל ההמתנה.
יום שני אחד, רכב שחור עצר ליד הספסל. אישה יצאה, אוחזת ביד של ילדה רזה עם שיער חום בהיר.
הילדה נתקעה כשהראתה את דניאל.
"אמא," לחשה, "זה הוא. האיש בתמונה."
מיה, עומדת ליד השער, הרגישה את נשימתה נעצרת.
פניה של האישה היו מתוחות ומשתמרות. היא התקרבה לאט. דניאל, שקוע במחשבות, לא שם לב עד שהילדה שחררה את אמה והלכה ישר אליו.
"סבא?" שאלה.
המקל נפלו מידיו והתנגש ברצפה הרטובה. הוא הביט בה כאילו מפחד שתיעלם אם ימצמצם.
"לילי?" אמר בקול נשבר.
הילדה הנהנה, דמעות כבר זולגות על לחיה.
מיה צפתה, לבה כואב, כשהם הביטו זה בזו — לא בחיבוקים דרמטיים, אלא בשתי עיניים שהיו ריקות זמן רב ופתאום התמלאו.
האישה ניקתה את הגרון. "קוראים לי אנה," אמרה בקשיחות. "אני אמו של לילי. עברנו חזרה בחודש שעבר. ראיתי אותך מהרכב בשבוע שעבר. לילי זיהתה אותך מתמונות ישנות. לא הייתי בטוחה אם…" קולה ירד. "לא הייתי בטוחה שאתה רוצה לראות אותנו."
דניאל צחק צחוק שבור. "ישבתי כאן כל יום שנתיים," אמר. "כמובן שרציתי לראות אתכם."
אנה הביטה למטה, מושפלת. "בני — בעלי לשעבר — לא אמר לך שעברנו. הוא אמר שאתה יותר טוב בלעדינו. אימצתי את זה יותר מדי זמן."
בטן מיה התהפכה. זה היה שקר. לא התרחקות פשוטה, אלא ניתוק מודע — כאילו מישהו הסתיר את כל המכתבים, כיבה את כל הנרות, ואז אמר לאיש הזקן שחלל העולם השתתק לבד.
לילי התקרבה. "סבא, אפשר… אפשר שנתחיל מחדש?" שאלה.
הוא הנהן, דמעות זורמות כעת בגלוי. "אם את עדיין רוצה סבא שיושב על ספסלים," לחש.
לילי חייכה דרך הדמעות. "אני רוצה."
כתפיה של אנה סוף סוף התרפו. נשמה לעומק כאילו החזיקה את נשימתה שנים.
מיה הבינה שגם לחייהן היו לחיים רטובים. היא ניגבה אותן מהר כשראתה את מכונית אמה מתקרבת.
"מיה!" קראה אמה. "סליחה שאני שוב מאחרת. במי את בוהה?"
היא פנתה חזרה אל הספסל. דניאל כבר ישב בין לילי ואנה, שלושה תיקי גב לרגליהם. הוא ראה את מיה והרימו את ידו לשלום.
הפעם, כשהביט לשער בית הספר, זה לא היה בתקווה ריקה. זה היה בהכרת תודה שקטה — על הבחורה שהעזה לשאול שאלה בגשם, ועל הילדה שהוא סוף סוף הפסיק לחכות לה.
מיה הינפה את ידה, החביקה את תיק הגב לחזה והלכה הביתה קצת לאט יותר, מדמיינת יום שבו אולי, רק אולי, מישהו יצלצל בפעמון וישאל אם מיה עדיין גרה שם.
עד אז, היא החליטה, היא תשמור את המכתב מתחת לצנצנת הסוכר וליבה פתוח כמו מטריה על זר שמקבל מחסה על ספסל שבור.
