זה היה הגדי הקטן ביותר שמירון ראה אי פעם. הוא מצא אותו בשעת בוקר מוקדמת ממש ליד שער החווה — גוש קטן של צמר ג'ינג'י ישב על האדמה הקרה וצייץ בשקט, כאילו קרא לאמו. הקטן היה כל כך קל, שהוא נכנס לכף ידו של מירון כמו צעצוע רך לילדים.
מירון הסתכל סביבו. לא הייתה שם אמא, לא עדר, ולא עקבות כלשהן — כאילו הגדי הופיע שם יש מאין.
הוא עטף את הקטן בבד חם ולקח אותו למרפאה הווטרינרית הקרובה. נראה היה שאין שום דבר נורא: פשוט גדי קטן וחלש שצריך לחמם ולהאכיל.
אבל התגובה של הווטרינרים שינתה הכל.
ברגע שהמומחה — ד"ר אליאס — הרים את הגדי, עיניו נפערו. הוא התחיל לקרוא לעמיתיו, והם קראו לעוד אנשים. כעבור כמה דקות התאספה סביב השולחן קבוצה שלמה של רופאים, שדיברו בלחישות, הביטו בגדילון והחליפו מבטים כאילו ראו משהו מדהים.
מירון עמד בצד ולא הבין מה קורה.
"מה קורה איתו?" הוא שאל לבסוף.
ד"ר אליאס נשם נשימה עמוקה.
"חשבנו שזה תינוק… אבל זה לא זה. התינוק הזה לא סתם קטן. הוא שייך לגזע ננסי נדיר ביותר, שכמעט נכחד, שנחשב לאבוד כבר יותר מעשרים שנה. ולפי כל הסימנים… הוא בריא לחלוטין."
כולם השתתקו. הסיפור נראה מוזר עוד יותר.
"אבל מאיפה הוא הגיע לכאן?" שאל מירון.
הרופא רק הניד את ראשו:
"זה מה שאנחנו רוצים לברר. לבעלי חיים כאלה," הוא ליטף את גבו של הגדי, "יש גנטיקה מורכבת להפליא. סביר להניח שיש עוד מישהו בקרבת מקום… אולי אפילו משפחה שלמה.
העז הקטנה צפצפה בשקט, כאילו מאשרת את הדברים ששמעה.
ומירון הבין שהממצא המקרי על הכביש עשוי להוביל לתגלית שאף אחד לא ציפה לה.
מה יקרה בהמשך — הוא עמד לגלות בקרוב מאוד.
ובאותו ערב הכל התבהר: מירון, שחזר למקום שבו מצא את הגדי, שמע רחש קלוש והבחין בצללים בין העצים. כשהתקרב, ליבו החל לפעום חזק יותר — שם עמדה משפחת עזים קטנה, מיניאטורית כמו התינוק שנמצא. האם דרכה במקום בחוסר שקט, ולידה רעדו עוד שני גורים קטנים כמוהו. ככל הנראה, העדר שוטט איפשהו בקרבת מקום, ואחד הגורים פשוט נשאר מאחור. מירון הניח את הגדי בזהירות על הקרקע — ומה שקרה לאחר מכן גרם לו לחייך: האם מיד רצה אליו וליקקה את הגדי, והוא, בקושי עומד על רגליו, ניסה לנגוח אותה עם חוטמו.
באותו רגע הבין מירון שהוא היה עד לנס קטן — זן נדיר לא אבד לעד, אלא היה חלק חי, חם ושברירי מאוד של הטבע, שרק מזלו שיחק לו שמישהו עבר במקום ברגע הנכון.
