בשעת ערב מאוחרת, כשהשמש כבר שקעה מאחורי עצי האורן, לאון חזר הביתה בשביל היער. הרוח רשפה בענפים, והשקט היה כה עמוק, כאילו הטבע עצמו עצר את נשימתו. לפתע הוא שמע יבבה צרודה, כמעט בלתי נשמעת.
הוא עצר.
ליד עץ שנפל שכב זאב פצוע, גדול, עם פרווה אפרפרה צפופה. לידו, צמוד לצדו, רעד גור זאבים קטן. השלג מסביב היה זרוע בטיפות דם. הזאב הרים את ראשו, פגש במבטו של לאון — ולא נהם. רק נשם בכבדות, כאילו ניסה לומר משהו חשוב.
לאון הבין: החיה נפלה למלכודת. וו מתכת אכזרי ננעץ בכפה, קורע את הבשר.
למרות הפחד, הוא ניגש בזהירות, דיבר בקול שקט כדי לא להפחיד את הזאב הבוגר או את הגור. ידיו רעדו, אבל הוא הצליח לשחרר את המלכודת ולשחרר את החיה. הזאב לא ברח — רק דחף את לאון קלות עם חוטמו, כאילו כדי להודות לו.
ליאון אפילו השאיר להם אוכל: חתיכת לחם, בשר מיובש. הוא התרחק לאט, לאחר שווידא שהחיות בחיים.
הוא היה בטוח שלא יראה אותן שוב לעולם.
אבל הוא טעה.
למחרת קרה דבר שגרם לליאון להזיע קרה.
הבוקר התחיל באופן מוזר. הציפורים, שהיו בדרך כלל רועשות, שתקו. הכלב בכפר נבח ללא הפסקה, כאילו הזהיר מפני משהו. כשיצא לאיזור היער, הבחין לאון בעקבות יוצאות דופן בשלג — טביעות רגליים גדולות של זאב בוגר ולידן טביעות קטנות של גור זאבים.
העקבות הובילו ישר… לביתו.
ליאון קפא במקומו.
ליד המדרגות, בערפל הבוקר הסמיך, עמדו אותם שני זאבים. הזאב הבוגר כבר לא נראה חלש — להפך, הוא היה מלכותי, חזק. הגור ישב לידו, מביט בליאון בעיניו הענקיות בצבע ענבר.
אבל הדבר המוזר ביותר היה לידם:
על השלג הונח בקפידה משהו שהזאבים, ככל הנראה, הביאו לו. כמו מתנה. או אזהרה.
הזאב הבוגר ילל קצרות — בקול עמום, ממושך, כאילו קרא להקשיב. ואז הסתובב, נגע באפו בגור הזאבים והלך לתוך היער.
גור הזאבים הסתכל לאחור על לאון בפעם האחרונה — וגם הוא נעלם בין עצי האורן.
