זה קרה בכפר קטן, שבו בקיץ בדרך כלל לא קרה שום דבר מעניין. חום, שקט, שיחות עצלות ליד החנויות — זה כל האקשן המקומי. אבל יום אחד מישהו זרק משפט ששינה את כל היום:
"בואו נערוך מירוץ!"
"על מה?"
"על חזירים!"
בהתחלה כולם צחקו על זה. אבל ככל שצחקו יותר, כך הרעיון התבסס יותר. תוך שעה כל הכפר ידע: הערב — מירוץ חזירים. והנה זה התחיל. ההכנות היו גרועות יותר מאשר לפני מירוץ מישהו הביא סרטים צבעוניים כדי להבדיל בין "הספורטאים". מישהו התחיל להכין אוכפים מאולתרים משקים ישנים, למרות שאף חזיר לא התכוון לשאת דבר. הילדים ציירו את קו הזינוק בגיר, והמבוגרים התווכחו שלמי יש את החזיר "האווירודינמי ביותר". החזירים, שלא הבינו כלל את היקף האירוע, חפרו בשמחה בבוץ.
כשהכול התאספו ליד האחו הישן, היה ברור: אין דרך חזרה. שבעה משתתפים עם משפחת חזירים עמדו בקו הזינוק.
ביציעים ישב חצי הכפר. צחוק, ציפייה, התרגשות. והנה – האות. הזינוק שהפך לאגדה
מישהו צעק:
"לכו!"
ומה שקרה לאחר מכן גרם לכולם להתפקע מצחוק. במקום לרוץ קדימה, החזירים… נעמדו. פשוט עמדו והחלו לחרוק ביחד, כאילו דנים לאן בדיוק עליהם ללכת. רק אחת — חזירה קטנה ומנוקדת — הביטה בקהל, כאילו הבינה מה רוצים ממנה… וזינקה קדימה עד שהעלתה אבק.
השאר סוף סוף גם התחילו לזוז — חלקם בעקבות האוכל, חלקם בעקבות ריח התפוחים, וחלקם פשוט כדי להשיג את השכנה.
זה לא היה מירוץ, אלא מצעד כאוטי אמיתי של אופי חי.
אחד המשתתפים רץ לצדה, מתחנן לחזירה שלו לפחות לצאת מהגינה. אחר ניסה לפתות את שלו קדימה עם קרקרים. השלישי איבד את שלו בין השיחים. היה יותר משעשע לצפות בזה מאשר בכל מרוץ מקצועי. אבל העיקר היה לפנינו.
החזירה המנוקדת המשיכה להוביל בביטחון. היא עברה מחצית מהמרחק, מעלה ענני אבק. אבל ברגע האחרון, ליד קו הסיום, משהו הסיח את דעתה… אבטיח. אבטיח גדול, בשל ועסיסי, שמישהו השאיר ברשלנות ליד קצה השדה.
החזירה נעצרה בבת אחת, הביטה בקו הסיום… ואז באבטיח… והבחירה הייתה ברורה. היא הסתובבה וזינקה לעבר האבטיח, והחלה לנגוס בו בשמחה. הקהל פרץ בצחוק.
ואז קרה הדבר הבלתי צפוי ביותר: בזמן שהחזירה המנוקדת נהנתה מהאבטיח, חזירה אחרת, העצלה ביותר בתחילת המירוץ — חזירה ורודה גדולה — פתאום האיצה. היא הלכה בשלווה, אך בביטחון, בלי להסיח את דעתה לא מהאוכל ולא מהצעקות. בעליה אפילו לא הבין שהיא משתתפת, עד שראה…
היא חצתה את קו הסיום ראשונה. הקהל מחא כפיים, שרק וצעק. המנצחת נחרה בחשיבות, כאילו תמיד ידעה שזה איך שזה ייגמר. החזירה המנוקדת המשיכה לאכול אבטיח, מרוצה לחלוטין מחייה. שאר המשתתפים סוף סוף השיגו אותה והחלו לחטט בשאריות. המירוץ הסתיים, אבל האווירה הייתה כאילו כל הכפר זכה בחג.
מאוחר יותר החליטו תושבי הכפר: זה יהפוך למסורת. בכל שנה — מירוץ חזירים.
שישמרו לעולם לא לרוץ ישר. שיהפכו את המירוץ לכאוס. שמי שלא הימרו עליו יגיע לקו הסיום.
אבל הצחוק, השמחה והתחושה שהחיים יכולים להיות קצת משוגעים — מובטחים בכל פעם.
