זה קרה ביום חול רגיל, כשהמטרו היה עמוס באנשים, והרמקול הכריז על רכבות בזה אחר זה. אף אחד לא הבחין שגבר אחד, ממהר לעבודה, מעד על קצה הרציף הרטוב.
הוא נפל היישר על הפסים.
המכה הייתה חזקה יותר ממה שנראה: רגלו נתקעה בין הפסים, וכאב חד פילח את הקרסול. הוא ניסה לקום — ללא הצלחה. ניסה לשלוף את רגלו — ללא הועיל. כל גופו רעד, והרציף מעליו נראה גבוה מדי, כאילו גבה במטר. בשניות הראשונות הוא חשב שהוא פשוט נבהל ויתרומם בקרוב. אבל אז הוא שמע קול.
הד. מתכתי, נמוך, מתגבר במהירות. רכבת. ואז פאניקה אחזה במוחו. ליבו הלם בחזהו בעוצמה כה רבה, עד שכמעט איבד את נשימתו. הוא החל לצעוק:
"עזרו לי! היי! אני לא יכול לצאת!"
אבל סביבו היו אנשים עם אוזניות, אנשים עם טלפונים, אנשים שהביטו בחלל. הוא הבין: רבים מהם אפילו לא מודעים למה שקורה במרחק של שלושה מטרים מהם. הוא משך שוב ברגלו — חזק יותר. הכאב היה כה עז, עד שעיניו התכהו.
השניות חלפו. הרכבת כבר נכנסה למנהרה. הפנסים נראו לעין. הרעש הלך והתגבר. הרצפה מתחת לרציף רטטה.
באותו רגע הבין האיש את הדבר הנורא ביותר: הוא באמת עלול לא להספיק.
ולפתע נשמעה צעקה של אישה:
"הוא למטה! עזרו!"
מישהו קפץ לקצה, מישהו צרח בבהלה. אבל הזמן חלף, ואף אחד לא העז לקפוץ — זה היה מסוכן מדי. האנשים פשוט עמדו שם, המומים, בלי לדעת מה לעשות. ואז הופיע בחור עם מעיל ותיק גב. הוא ראה מה קורה, העריך את המצב במבט אחד — וקפץ למטה. הוא קפץ כאילו לא חשב לרגע.
"תן לי יד! מהר!" הוא צעק.
האיש ניסה למשוך את עצמו למעלה, אבל רגלו עדיין הייתה תקועה בין הפסים. הרכבת התקרבה. הרעש הלך והתגבר. האוויר התחמם מהמסה המתקרבת של המתכת. הבחור משך בכל כוחו. הרגל לא השתחררה.
"עוד! קדימה!"
שניהם משכו בייאוש, כאילו לא רק חיים היו תלויים בכך, אלא העולם כולו. סביבם אנשים צעקו, חלקם נסוגו לאחור מפחד, חלקם קפאו, חלקם בכו.
שנייה לפני שהרכבת נכנסה לתחנה, משהו נשבר — הרגל השתחררה בבת אחת. הבחור ממש זרק את האיש למעלה, וקפץ בעצמו לצד, נצמד לגומחה מתחת לרציף.
הרכבת חלפה על פניהם במרחק של סנטימטרים ספורים…
האורות הבהבו, אנשים צעקו. אבל שניהם היו בחיים.
האיש שכב על הרציף, רועד בכל גופו. אנשים עזרו לו לקום, מישהו הזמין אמבולנס. ורק דבר אחד לא נתן לו מנוח: מי היה הבחור הזה? הוא הסתכל לאחור — הוא כבר לא היה שם. כאילו נעלם.
רק מאוחר יותר הוא יגלה מי זה היה… ולמה הזר הזה היה שם בדיוק ברגע שהכי היה צריך אותו.
