הסבתא עמדה זמן רב מול הויטרינה, אוחזת בידיה פתק נייר קטן. הראייה כבר לא הייתה טובה, הרגליים רעדו, אבל היא המשיכה לקרוא שוב ושוב את השמות כדי לא לטעות. אלו היו תרופות שנרשמו לה אחרי האשפוז האחרון: כדורים ללב, טיפות, משחה. והחשובה ביותר — תרופה יקרה, שבלעדיה היה מצבה מיד מתדרדר בתוך כמה ימים.
היא ניגשה לקופה, הגישה את הקופסה, שמעה את הסכום — וזה הרגיש כמו מכה ללב. הכסף שהיא ספרה בקפידה בבית לא הספיק. הפנסיה הגיעה בפחות ממה שציפתה. ושכר דירה, מזון — הכול כבר לקח את המעט שהיה.
— „בחורה… אפשר בלי זה?“ שאלה, מצביעה על התרופה היקרה.
— „בלעדיה הטיפול לא יעיל,“ ענתה הרוקחת בקול תקיף.
הסבתא הורידה את מבטה.
— „והנחה? אולי מבצע?..“
— „לצערי לא.“
היא נאנחה, אספה את המטבעות בכף ידה הרועדת, והבינה: חסרים שבעים רובל. שבעים. סכום קטן מנקודת מבט חיצונית. אבל בשבילה כרגע — תהום.
היא התרחקה מהקופה והתיישבה על כיסא בפינה. הסתכלה על הקופסה כאילו הייתה משהו שאי־אפשר להשיג. אחר כך הרימה אותה בשקט, כמעט בלי שירגישו, והכניסה לתיק… היא לא רצה, לא נבהלה — צעדה לעבר היציאה בצעדים קטנים ואיטיים.
הדלת כבר הייתה קרובה, כשלפתע נשמע מאחור:
— „גברת, חכי.“
הקול לא היה חד, לא כועס — מופתע. זו הייתה הרוקחת. היא השיגה את הסבתא ואמרה בשקט:
— „שכחת את הקבלה.“
הסבתא החווירה. היא הורידה את העיניים והוציאה את הקופסה.
— „אני… אני אחזיר. סליחה. לא רציתי. פשוט… אני ממש צריכה את זה. ואין לי…“ קולה נשבר.
הרוקחת הביטה בה אחרת — כאילו ראתה אותה לראשונה. לא כמישהי שעוברת על החוק. אלא כאדם שאין לו לאן לפנות.
— „חכי כאן,“ אמרה.
והלכה מאחורי הדלפק.
הסבתא רצתה לברוח. זה היה מפחיד. מביש. אבל היא נשארה.
הרוקחת חזרה עם שקית. מלאה. ובפנים הייתה דווקא התרופה היקרה.
— „קחי,“ אמרה. „זה על חשבון בית המרקחת. יש לנו קרן צדקה, ולפעמים אנחנו עוזרים למי שצריך.“
— „אבל… אבל אני לא ידעתי,“ לחשה הסבתא.
— „את לא צריכה לדעת. העיקר — שתהיי בריאה.“
דמעות עלו בעיני הסבתא. היא החזיקה את השקית זמן רב, כאילו פחדה שתיעלם.
ואז אמרה בשקט:
— „ילדה… תודה לך. הצלת אותי. חשבתי… שאני כבר לא חשובה לאף אחד.“
הרוקחת חייכה.
— „את חשובה. לפעמים רק צריך להגיד את זה.“
הסיפור הזה נפוץ בכל השכונה לא בגלל הגניבה — אלא בגלל הטוב־לב שהיה חזק מהבושה ומהעוני.
מאז, בכל חודש, הביאה הסבתא לבית המרקחת עוגייה קטנה או תפוח — „כתודה“.
והרוקחת אמרה לכולם דבר אחד:
— „הלוואי שהייתם יודעים כמה אנשים פשוט מפחדים לבקש עזרה…“
