הבוקר התחיל לגמרי כרגיל: שקט, אדמה לחה תחת הרגליים, ערפל קל מעל הערוגות. האיש יצא לגינה לבדוק את הצמחים — אבל אחרי כמה צעדים נעצר בפתאומיות.
בדיוק באמצע השורות המסודרות лежו קפסולות כהות ומוזרות. שלוש. מאורכות, קשיחות, כמו עשויות מעור, עם "זנב" דק בקצה. במראה — משהו בין פרי חנוט לבין חתיכת עור יבשה. אבל הדבר המפחיד ביותר — אחת מהקפסולות זזה קלות, כמעט בלתי מורגש.
הלב שלו צנח.
זה לא יכול להיות לא זבל ולא שורש של צמח.
האיש התכופף, דחף בזהירות אחת מהקפסולות עם ענף — והיא התנדנדה מעט, כאילו חי בתוכה משהו קטן… או ישן.
גם הריח היה מוזר: לח, יערי, כאילו משהו שכב זמן רב מתחת לאדמה ומישהו זה עתה חפר אותו החוצה.
המחשבה הראשונה הייתה — ביצים של איזה בעל חיים.
השנייה — פסולת ביולוגית שמישהו זרק בסתר.
ואף אחת מהאפשרויות לא הפכה את המצב לפחות מצמרר.
ליתר ביטחון צילם האיש תמונה ושלח למכר מומחה לטבע. התשובה הגיעה כמעט מיד:
"אל תיגע בידיים. חכה. אני מגיע עכשיו."
המילים האלה רק הגבירו את הדאגה.
כעבור זמן קצר כבר עמד המומחה מעל הקפסולות, מסתכל עליהן כאילו ראה משהו מספר לימוד אנתומולוגיה מהמאה ה־19.
— „כזה דבר… לא אמור לגדול כאן,“ מלמל.
הוא הרים בעדינות אחת מהקפסולות בעזרת קופסה. היא הייתה קשיחה, כבדה באופן מפתיע וקצת חמימה.
— „זו אוטקה. פקעת ביצים של חרק טורף. ולפי הגודל… זה לא מין מקומי.“
האיש הרגיש סחרחורת.
— „ובתוכה… יש משהו חי?“
— „כנראה עשרות זחלים. רעבים מאוד.“
המומחה אסף את הפקעות לתוך מיכל.
— „צריך לקחת את זה למקום שיטפלו בזה. אם זה מין פולש — עדיף לא לקחת סיכון.“
כאן זה יכול היה להסתיים. אבל בערב האיש יצא שוב לגינה וראה משהו שגרם לו לקפוא.
ליד המקום שבו שכבו הקפסולות הייתה גומה נוספת באדמה. גדולה יותר. בצורת אליפסה מדויקת. כאילו משהו גם שכב שם… אבל נעלם.
האיש קרא למומחה. זה מיד קימט את מצחו והתכופף אל ההטבעה.
— „העקבה הזו… לא דומה לאוטקה.“
— „אז למה כן?“
המומחה שתק זמן רב, ואז אמר בלחש:
— „אני מאוד מקווה שזה לא מה שאני חושב.“
האיש חש צמרמורת חדה במורד הגב.
ואז המומחה הוסיף, בטון שונה לגמרי:
— „אם אתה שומע בלילה רעש מוזר… אל תצא לגינה בשום פנים ואופן.“
