האספן אסף כל חייו ציורים נדירים. לא מיליונים, לא יצירות מוזיאליות, אלא עבודות של ציירים פחות מוכרים, שהיה בהן משהו מיוחד: אור, נשימה, נשמה. הוא שמר אותם בבית ישן, בחדר שרק הוא נכנס אליו.
כל שבוע — ניגב אבק, בדק מסגרות, התבונן במשיכות המכחול. זו הייתה השמחה השקטה שלו.
אבל בוקר אחד הוא נכנס לשם — וקפא במקום. קירות ריקים. כל הציורים נעלמו. בלי סימני פריצה, בלי זכוכיות שבורות. רק על הרצפה — שריטה דקיקה וכמעט לא נראית. הזעיקו משטרה, הגיעו מומחים, אבל איש לא הצליח להבין איך הוציאו כמעט עשרים ציורים, מסגרות ישנות, קופסאות — מבלי להשאיר אף סימן.
האספן הסתובב בבית כמו בערפל. לא בגלל שזה היה יקר — לא. הוא איבד את מה שאסף כל חייו. המשטרה חקרה את כולם: שכנים, שליחים, הגנן, אפילו המנקה. אף אחד לא ראה כלום. אבל ביום השלישי אחד הקצינים הבחין:
— „יש לכם מצלמות בחצר. למה לא בדקתם את הארכיון?“
האספן החוויר. הוא בכלל שכח מהן — המצלמות עמדו שם „לקישוט“, ליתר ביטחון. הפעילו את ההקלטות. שעתיים של דפדוף — כלום. שלוש שעות — כלום. ארבע שעות — ופתאום: צל.
לא בן אדם. לא כלב. משהו חלף ליד החלון, כמו דמות קטנה עטופה במשהו כהה.
חמש שניות — ונעלם.
— „קפוצ'ון?“ — הציע הקצין.
— „או גלימה,“ — אמר אחר.
אבל האספן לא ענה — הוא נזכר במשהו.
כשחזר לחדר הגלריה הריק, הוא הסתכל על הקיר. במקום אחד נשארה טביעת כתם דקיקה על הטapet — קטנה, דקה, כאילו מאצבעות קלילות.
„יד קטנה מדי בשביל אדם מבוגר…“ — חשב.
ואז זה היכה בו. לפני שנה, אחרי מות אשתו, הוא שכר אומנת עבור האחיינית שלו, שהייתה מבקרת אצלם לפעמים. הילדה אהבה לצייר, סחבה מכחולים, יכלה לשבת שעות מול הציורים כאילו היא מדברת איתם.
הוא יצא מהחדר בחדות. במסדרון עמד תיק — קטן, ורוד, שנשכח. הוא התכופף, פתח אותו — ובתוכו מצא… לא את הציורים, אלא עשרות ציורי ילדים. אותם נושאים, אותם דמויות, אותם צבעים — כמו ביצירות שנגנבו.
ובקרקעית — דף מקופל בקפידה:
„אני אחזיר את האמיתיים. הייתי צריכה רק להעתיק אותם. אין דבר מפחיד יותר מלהפסיד את היופי.“
האספן הרגיש את לבו דופק בחוזקה. הוא הרים את הדף — ומתחתיו היה מפתח קטן. המפתח לעליית הגג הישנה. עליית גג שלא השתמש בה שנים. עליית גג שאיש לא נכנס אליה זמן רב. הוא עלה במדרגות, הדליק פנס, הכניס את המפתח למנעול — והדלת נפתחה באיטיות, חורקת.
על הרצפה עמדו ארגזים הפוכים. באוויר עמד ריח של אבק. ושם, בחצי־אור, הוא ראה… אבל את מה שראה בקצה המסדרון — ולמה עמד זמן כה רב בלי להתקרב — הוא כבר לא הצליח לספר לאיש.
