היער התחיל מיד אחרי מסילת הברזל הישנה — מקום שבו אפילו הציפורים שרו בשקט. באותו יום ליזה הלכה לשם לבדה, כרגיל. היא אהבה לאסוף אבנים וטחב, להקשיב לרחש הרוח. הכל היה שקט, עד ששמעה ציוץ חלש ומקוטע מתוך הסבך.
היא עצרה והקשיבה. הציוץ חזר — תחנוני, מתמשך. ליזה פינתה בזהירות את הענפים וראתה גור כלבים קטן. רטוב, רועד, עם עיניים ענקיות. על צווארו היה קולר חלוד ישן ותגית זעירה עם שם שרוט: "בים".
"בים", לחשה והושיטה את ידיה. הגור לא ברח. להפך — הוא עשה צעד לעברה והניח את חוטמו על כף ידה.
בבית, אמה התפלאה, אך לא גרשה אותו: "שיישאר ללילה". ליזה רחצה את הכלב, נתנה לו חלב חם והשכיבה אותו לידה. בלילה היא התעוררה מקול נביחה שקטה. בים עמד ליד החלון, הביט בחשכה ונבח בשקט. כשלליזה ניגשה אליו, הוא הביט בה ונבח קצרות — כאילו קרא לה.
בבוקר הוא שוב עמד ליד הדלת. הילדה הבינה: הוא רוצה לחזור למקום כלשהו. הם הלכו בשביל לתוך היער. ביים הלך במהירות, בביטחון, כאילו הוא זוכר את הדרך. ליזה ניסתה לא להישאר מאחור. לאחר חצי שעה הם יצאו לכיכר, שם עמד צלב ישן, עקום, מכוסה בעשב.
עליו היה תלוי תג מתכת. אותו תג. עם השם "בים".
ליזה לא האמינה למראה עיניה. היא הסתובבה — הגור ישב ליד הצלב, מיילל בשקט. ואז הוא נשכב ממש למרגלות הצלב והקפא. הילדה קראה לו, נגעה בגבו — אבל הוא לא זז. נשימתו נעלמה.
ליזה עמדה בדממה. רק הרוח הניעה את העשב, ומרחוק נבח כלב — נביחה ארוכה, עמומה, כאילו קוראת לה. הילדה הרימה את מבטה — וראתה בקצה האחו כלב בוגר, דומה מאוד לבימה. הוא הביט היישר אליה, הניף את זנבו ונעלם לאט בתוך הערפל.
מאז, ליזה באה למקום הזה כל בוקר. ותמיד על הצלב יש עקבות טריות של כפות, כאילו מישהו חוזר הביתה שוב ושוב.
