בערב, כשהעיר כבר שוקעת באורות הניאון, זקן הלך הביתה מתחנת האוטובוס. בידיו — שקית עם מצרכים וסמארטפון ישן, שבו הוא למד לאחרונה לכתוב הודעות במג'נדר.
הטלפון לא היה עבורו סתם חפץ.
הוא שמר בו תמונות — של אשתו, נכדיו, והודעות קוליות אחרונות מבתו, המתגוררת בחו"ל.
בלעדיו הוא הרגיש מנותק מהעולם כולו.
הוא עצר ליד חנות כדי לספור את העודף. באותו רגע מישהו דחף אותו קלות בכתף.
"סליחה…" מלמל, אפילו בלי להסתובב.
כעבור דקה הבין שהטלפון נעלם.
פאניקה. כיסים, תיק — ריקים.
הוא הסתכל סביבו בבלבול, אך לא זיהה אף אחד מהקהל.
הבין: סביר להניח שלא ימצא אותו. אנשים כמוהו קל לרמות.
בבית הוא ישב זמן רב ליד החלון.
הטלפון היה זול, אבל יקר לליבו.
נכדו התקין לו לאחרונה מצלמות, לימד אותו להתקשר בווידאו, לשלוח סמיילים.
עכשיו הכל שוב שקט.
למחרת בבוקר צלצלו בדלת.
על הסף עמד בחור צעיר, בן עשרים בערך. רזה, מבולבל.
בידיו — אותו טלפון.
"זה… כנראה שלך," אמר בשקט.
"איך הוא הגיע אליך?" שאל הזקן בשלווה.
הבחור השפיל את מבטו:
"גנבתי אותו. באותו ערב. אחר כך… מאוד התחרטתי." רציתי למכור אותו, אבל ראיתי את התמונות בגלריה.
"איזה תמונות?"
"אתה… עם אשתך. ועם… הנכדים. מחייכים. לא יכולתי. סליחה."
הזקן שתק זמן רב. ואז הנהן בראשו.
"כנס."
הבחור קפא במקומו.
"אני… לא צריך…"
"אתה צריך," אמר הזקן בנחישות. "בוא נכנס. נשתה תה."
הוא מזג תה, הוציא ריבה.
הבחור סיפר שהוא נותר ללא משפחה מזמן, שהוא עובד במקרה, שאין לו מספיק כסף.
"תדע לך," אמר הזקן, "טלפון זה שטויות. אבל אם המצפון שלך התעורר, זה אומר שלא הכל אבוד."
הבחור לא הצליח לעצור את הדמעות.
"למה לא גרשתם אותי? למה לא הזמנתם את המשטרה?"
"כי גם לי היה פעם סיכוי. ומישהו סלח לי אז."
מאז הם התחילו להיפגש.
הבחור עזר בעבודות הבית, סחב תיקים, תיקן את החשמל.
לפעמים הוא פשוט נכנס כדי לדבר.
יום אחד הזקן אמר:
"אתה לא בחור רע. רק הסתבכת."
הבחור חייך:
"אתה הראשון שאומר את זה."
עברה שנה.
הבחור מצא עבודה, שכר חדר.
ויום אחד הזקן קיבל חבילה: טלפון חדש ומכתב —
"עכשיו שלך — עם מצלמה נורמלית. את הישן אשמור לעצמי. למזכרת."
הוא חייך.
וחשב: לפעמים, כדי לשנות את חייו של אדם, צריך לא להעניש אותו — אלא להאמין בו.
