כשהגיעה לאסוף את בעלה משדה התעופה, הבחינה מרתה שהוא מתנהג באופן מוזר. חיוכו היה מאולץ, עיניו נראו עייפות, והוא החזיק את המזוודה חזק מהרגיל. "כבד?" — שאלה. הוא רק משך בכתפיו:
"כן, הרבה מסמכים…"
אבל בקולו היה רעד, שאותו היא הבחינה רק כשהוא הסתיר משהו.
בבית, בעלה אמר שהוא עייף ומיד נכנס למקלחת. הוא השאיר את המזוודה במסדרון, כאילו פחד לחזור אליה. מרתה העבירה את אצבעותיה על הבד הכהה — הוא היה לח. לא מהגשם. ממשהו אחר. ריח מתקתק עלה באפה.
לבה החל לפעום מהר יותר. היא לא הייתה אישה קנאית, מעולם לא בדקה את הטלפון של בעלה, אבל עכשיו משהו בתוכה התכווץ. היא לא יכלה להסביר — פשוט ידעה: במזוודה יש משהו לא בסדר.
בזמן שהמים זרמו במקלחת, מרתה כרעה על ברכיה ופתחה לאט את הרוכסן.
הבד זע. המזוודה נפתחה — ומרתה נרתעה לאחור, מכסה את פיה בידה כדי לא לצעוק.
על הבגדים המקופלים בקפידה הייתה מונחת מעיל ילדים. קטנה, כחולה, מלוכלכת כולה, עם שרוול קרוע. ולצידה — גרב קטנה, מוכתמת באדמה.
למרתה היה קשה לנשום. במשפחתם לא היו ילדים.
באותו רגע דלת חדר האמבטיה נפתחה. בעלה יצא, ראה מה היא מחזיקה בידיה, והחוויר כל כך עד שנראה היה שהוא עומד להתעלף.
"מרתה… אני אסביר…"
"מה זה?" קולה נשבר.
הוא צנח על הרצפה, מכסה את פניו בידיו.
"המכונית…" לחש. "בכביש… ילד רץ… אף אחד לא הספיק לבלום…"
מרתה הרגישה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליה.
"אתה… הסתרת את זה?.."
"לא יכולתי…" הוא הרים את עיניו הדומעות. "החזקתי אותו בידיים עד שהגיעו העזרה. המעיל… נשאר אצלי… לא הצלחתי לזרוק אותה…
הוא פרץ בבכי.
"אני אשם, מרתה. אני לא ישן בלילות. אני… פשוט לא ידעתי… מה לעשות."
היא הניחה את המעיל על הרצפה, התיישבה לידו. לראשונה מזה שנים רבות היא לא ראתה בו את בעלה. אלא אדם שבור, שניסה להסתיר את הכאב — ונכשל.
מרתה לקחה את ידו לאט.
"אנחנו נסע לשם. נגלה הכל. ביחד."
ובאותו רגע היא הבינה: האימה הנוראה ביותר היא לא מה שנמצא במזוודה.
אלא העובדה שאדם מפחד לספר את האמת אפילו לאלה שהוא אוהב.
