כל בוקר הופיע בחצר הבית הישן אותו אדם — גבר שיבה עם פנים טובות והליכה מדויקת.
הוא היה מתיישב על ספסל ליד ארגז החול, מניח לידו ארגז עץ ישן עם כלים ו… מתחיל לתקן צעצועים.
מישהו היה מביא לו בובות שבורות, מישהו — מכוניות בלי גלגלים, מישהו — חיות פרווה בלי אוזניים.
הוא עבד בשקט, ללא חיפזון, בעדינות מפתיעה.
בערב הוא השאיר את הצעצועים על הספסל עם שלט שכתב ביד רועדת:
"תוקן. קחו, מי שצריך."
השכנים התרגלו. הילדים העריצו אותו.
"סבא-עושה-נפלאות", לחשו האמהות על הספסלים.
אבל אף אחד לא ידע מי הוא, מאיפה הוא, ולמה הוא עושה את כל זה.
יום אחד נכנסה לחצר אישה עם ילד בן שמונה.
הוא הלך, אוחז בידיו כלב פרווה ישן וחסר עין.
"תראה, בני, אולי סבא יעזור", אמרה האישה וחייכה.
האיש הרים את עיניו — ולקפא לרגע.
"מאיפה לקחת את הצעצוע הזה?" שאל בקול צרוד.
"בעליית הגג… בבית שלנו", ענה הילד. "אמא אמרה שהוא ישן."
הזקן לקח את הכלב, העביר את אצבעותיו על התפר בצד, כאילו נזכר.
"לצעצוע הזה… היה בעלים. ילד טוב מאוד. הוא גר בבית בפינה," אמר בשקט.
"ואיפה הוא עכשיו?" שאל הילד.
האיש השפיל את מבטו.
"עזב… מזמן."
האישה נרתעה:
"רגע… אתם לא במקרה… אתם גרתם ברחוב קירוב, נכון? בבית 23?"
הזקן הרים את ראשו.
"כן… איך את יודעת?"
האישה נשפה נשימה עמוקה:
"כי גדלתי באותו בית. והכלב הזה… היה שייך לאחי.
שקט השתרר.
רק הרוח הניעה את השלט הישן בכניסה לבניין.
"הוא היה קטן כש… נעלם," אמרה, "ולא מצאנו אפילו עקבות."
הזקן הנהן, כאילו חיכה לשיחה הזאת זמן רב.
"הייתי שכן של המשפחה שלך. הוא היה בא אליי לעתים קרובות — מראה לי את המכוניות שלו, מבקש שאלמד אותו לתקן אותן.
אז ירד גשם, גשם חזק, מבול. הוא רץ אחרי כדור לכביש… ו…
הוא לא הצליח לסיים את המשפט. האישה סגרה את פיה בידה — היא הבינה הכול.
והילד עמד, מחזיק את הכלב, ושאל בשקט:
"סבא, למה אתה מתקן צעצועים?"
הזקן הביט בו וענה:
"כי אז לא הצלחתי להציל אותו, ולא את הצעצוע האהוב שלו. ועכשיו אני מתקן כל מה שאני יכול.
"ואם אני אעזור לך?" שאל הילד. "ביחד זה יילך יותר מהר.
הזקן חייך לראשונה זה שנים רבות.
שניהם התיישבו על הספסל. הילד החזיק מברג, הזקן — מחט וחוט.
באותו רגע החצר התמלאה בחום מיוחד, כאילו החיים החזירו את החוב — באמצעות הדור החדש.
מאז, בכל בוקר אפשר היה לראות אותם יחד בחצר:
את הזקן והילד, שתיקנו לא רק צעצועים — אלא גם לבבות.
