הלילה היה חם ושקט. רק תקתוק השעון וחרקות נדירות של הרצפה הפרו את השקט המנמנם בדירה.
אנה, אמא צעירה, ישנה בשינה רגישה — לאחר לידת בנה, מוחה לא ידע לנוח באמת. היא קלטתה כל תנועה של התינוק, כל נשימה, כאילו היה לה מכ"ם מובנה.
בסביבות השעה שתיים בלילה היא התעוררה מקול מוזר.
בהתחלה היא חשבה שזה רק הרוח. אבל אז — דפיקה ברורה ושקטה.
לא רועשת, לא מפחידה — ילדותית.
היא התיישבה במיטה. בהתחלה היא לא הבינה מאיפה מגיע הצליל. ואז — לבה צנח: זו הייתה דפיקה על דלת חדר השינה.
לאט, מנסה לא לנשום, אנה התיישבה על המיטה. על הרצפה מול הדלת נראתה צללית — קטנה, לא אחידה, כמו של אדם שגובהו קצת יותר ממטר.
היא הדליקה את מנורת הלילה — וראתה את בנה.
הקטן עמד על קצות האצבעות, דפק באגרוף על הדלת והחזיק בידו השנייה דובי פרווה. פיג'מה עם כוכבים, שיער סתור, עיניים מנומנמות.
"אמא… תפתחי", לחש.
אנה קמה, פתחה את הדלת והתיישבה לידו.
"ארונצ'יק, מה קרה?"
"הוא… שם," הילד הצביע על קצה המסדרון החשוך.
אנה הסתובבה. המסדרון היה ריק. רק מנורה חלשה דלקה במטבח, מטילה צללים ארוכים על הרצפה.
"מי זה 'הוא'?" היא שאלה, מרגישה צמרמורת עוברת בגבה.
הילד שתק, ואז לחש:
"הדובון אמר שמישהו נכנס."
היא נשפה, חייכה, מנסה לא להראות את דאגתה.
"זה היה חלום. בוא, אני אשים אותך במיטה."
אבל כשהרימה את בנה על הידיים ופנתה לחדר, הוא נצמד בחוזקה לכתפה.
"אמא, לא לשם! הוא שם!"
באותו רגע נשמע חריקה מאחוריהם. צליל ארוך וממושך, כאילו מישהו גרד לאט את הציפורניים על הקיר.
אנה הסתובבה וראתה… את דלת הכניסה פתוחה.
הרוח הניעה את הווילונות, אבל על הסף לא היו עקבות. רק צל של פנס רחוב מתנדנד.
היא רצה, סגרה את המנעול והזיזה את השרשרת. לבה הלם ברקותיה.
"אמא," אמר הילד שוב, מביט בדלת. "הוא הלך. הדובון אמר שעכשיו הכל בסדר."
אנה עמדה, מחבקת את בנה, מקשיבה לשקט שממלא שוב את הבית.
היא לא ידעה איך להסביר את מה שקרה — חלום, צירוף מקרים או משהו אחר. אבל מאותו לילה היא מעולם לא השאירה את דלת חדר השינה סגורה.
והדבר המוזר ביותר — בבוקר, כשבדקה את דלת הכניסה, על הרצפה היה מונח כפפה קטנה של ילד. לא שלהם.
