הערב המאוחר במרפאה הפרטית נמשך לנצח. הגשם טפטף על החלון, וד"ר אדגרסון כבר התכוון לסגור את המרפאה, כשלפתע הדלת נפתחה. בפתח עמד גבר במעיל כהה, רטוב, עם פנים אפורות ועיניים שבהן קפא מבט מודאג.
"סליחה…" הוא לחש, מתיישב בכיסא. "כואב לי לבלוע… ונראה שיש שם משהו… שזז."
הרופא הדליק את מנורת השולחן באופן מכני.
"זז?" הוא שאל בחיוך קל, מנסה להסתיר את העייפות. "אולי זה רק דלקת. תפתח את הפה, נבדוק."
החולה הרכין את ראשו בצייתנות. אור הפנס החליק על החלק הפנימי של הפה. ובאותו רגע הבחין הרופא בצל מוזר — כאילו רצועה דקה זזה איפשהו בין השקדים. הוא הזעיף פנים, התקרב, מצמץ בעיניו.
ולפתע… זה זז שוב.
מקיפול הרירית, ממש לנגד עיניו, החליק חוט אפור דק, דמוי וריד חי, ונעלם במעמקי הגרון. אדגרסון נרתע אינסטינקטיבית והפיל את המכשיר. ליבו הלם אי שם בגרונו.
"אתה… אתה מרגיש את זה?" הוא שאל, אבל המטופל לא ענה.
רק נאנק בשקט, תופס את צווארו. העור על גרונו רעד, כאילו משהו זז מתחת לו. הרופא נרתע באימה אל הארון, תפס את האנדוסקופ וכיוון את המצלמה אל פיו של החולה. מהרמקול נשמע רעש לח מוזר. תמונה הופיעה על המסך — מעורפלת, אדומה, פועמת.
ולפתאום משהו חי חלף בפריים — זרועות דקות ושקופות למחצה, מתפתלות כאילו מגיבות לאור. הן זזו במהירות, כאילו הבינו שראו אותן. אדגרסון צרח ומשך את המכשיר, נסוג אל הקיר. החולה נשם בכבדות, ואז נרגע לפתע. חיוך מוזר וחלש הופיע על שפתיו.
"זה לא רוצה שתסתכל, דוקטור," אמר בקול צרוד. "זה כבר כאן."
האור במשרד הבהב. הרופא צעד צעד אחורה, מרגיש קור עולה בגרונו. וכשהרים את מבטו שוב, המטופל כבר הביט היישר אליו — עם פה פתוח, ממנו זחל לאט אותו חוט אפור, מתפתל כאילו היה חי.
