הבוקר על הנהר התחיל כרגיל. ערפל קר כיסה את המים, החכה התנדנדה בידיו, ואדי נשימתו עלו באדים. סרגיי דג במקום הזה יותר מעשרים שנה — כאן, בעיקול הנהר הישן, הוא הכיר כל גבעה, כל סלע. אבל באותו יום משהו לא היה בסדר.
הוא שמע ציוץ שקט, כמעט תחנוני, בקושי ניתן להבחנה מתחת לרעש המים. בהתחלה חשב — ציפור. אחר כך — אולי גור כלבים נתקע איפשהו. הוא הקשיב — והבחין במרחק, בין האצות קרוב לחוף, במשהו שזז.
כשהתקרב, סרגיי ראה גוש קטן של פרווה רטובה, שניסה לשווא לצאת מהמים.
עיניו היו ענקיות, נוצצות ומפוחדות. זה היה גור של דולפין. קטן מאוד, בקושי חי.
סרגיי לא היסס — זרק את החכה, נכנס למים הקפואים עד הברכיים והרים בזהירות את החיה.
הוא רעד, נאחז בשרוולו, צווח, כאילו קרא למישהו.
"שקט, קטן," לחש, עוטף את הלוטרה במעילו. "הכל, הכל, עכשיו הכל בסדר."
הוא לקח אותה הביתה, חימם אותה, האכיל אותה מפיפטה, והניח את הקופסה ליד התנור. הוא קרא לה "ברק" — כי היא רצה בבית כמו ניצוץ משוגע. שבוע, שבועיים, חודש — הברק התרגלה. היא ישנה על ברכיו של סרגיי, ושיחקה בבית בכפפה שלו כמו בצעצוע.
אבל אז הגיע הזמן לשחרר אותה. באביב הוא לקח את מוליניה בחזרה לנהר.
"חיי, קטנה", הוא אמר, משחרר אותה. היא צללה, הסתובבה, הביטה לו ישר בעיניים — ונעלמה מתחת למים. סרגיי עמד שם זמן רב. הדמעות זלגו מעצמן.
השנים חלפו. סרגיי הזדקן, והחל לצאת לדוג בתדירות נמוכה יותר. הנהר נשאר עבורו כמו חבר — שקט, אמין. לפעמים נדמה לו שהוא רואה את הפרצוף המוכר בין הגלים, אבל בכל פעם הוא אמר לעצמו:
"זה היה נדמה לי. מוליניה גדלה מזמן. היא שכחה".
ואז הגיע האביב — בדיוק עשר שנים אחרי אותו בוקר. הוא חזר לאותו עיקול.
התיישב על הגזע הישן, הוריד את החכה — ופתאום שמע את אותו ציוץ. בהתחלה בשקט, אחר כך בקול רם יותר.
הוא הרים את הראש — ולא האמין למראה עיניו.
מהמים הביטה בו דביבון. בוגר, מבריק, עם אותו צלקת באוזן, שנותרה מפציעה קודמת. ולצידו — שני גושים קטנים, רטובים ומגושמים כמוהו. ברק שחה קרוב יותר, משך את גוריו אל החוף ודחף אותם בזהירות אל מגפיו. הם, צווחים, נצמדו אליו, כמו שהיא עצמה עשתה פעם.
סרגיי ישב ללא תנועה. דמעות עמדו בעיניו. הוא הבין: היא לא שכחה. היא באה להראות שהחיים מחזירים את הטוב — אפילו אחרי שנים, אפילו בלב נהר פראי. כשהלוטרה לקחה את הגורים בחזרה למים, הוא הביט אחריהם זמן רב. ואז אמר בשקט:
"תודה, ברק… עכשיו אני רגוע."
מאז אותו יום הוא לא דג יותר. הוא פשוט בא לנהר — וחיכה. ולפעמים, כשהשמש שקעה, הופיעו מעל המים שלוש צללים, החולפים ליד החוף. הוא ידע: היא קרובה.
