לפעמים אנחנו קונים ממתקים מתוך הרגל. אריזה צבעונית, טעם מוכר מהילדות, מה כבר יכול להיות לא בסדר?
באותו ערב, שקית המוצרים עמדה על שולחן המטבח. הוצאתי את כל הדברים למקומם והשארתי שקית קטנה של סוכריות קרמל — אלה שנמכרות לעתים קרובות ליד הקופה. רציתי להשאיר אותן למקרה שיבואו אורחים.
הבוקר היה רגוע. החלטתי לקחת סוכרייה אחת לתה. סתם ממתק קטן — שום דבר מיוחד. התיישבתי, קרעתי את העטיפה… וקיפאתי. הקרמל בפנים היה בעל צורה מוזרה, כאילו התנפח. התבוננתי מקרוב. מתחת למשטח המבריק משהו זז.
בהתחלה חשבתי שזו משחק של האור. אבל לא. חוטים דקים ולבנים — תולעים קטנות, חיות, זזות — התפתלו בתוך מסת הסוכר. צמרמורת עברה בי. החזה שלי התכווץ. לא היה לי אוויר. הסוכרייה נפלה על השולחן, ואז ראיתי הכל יותר בבהירות: הם ממש יצאו החוצה, כאילו ניסו לברוח.
נשכתי את שפתי כדי לא לצעוק. החלטתי לבדוק את הסוכרייה השנייה. למה — אני לא יודעת. כנראה כדי לוודא שאני לא השתגעתי. פתחתי אותה לאט, כאילו פחדתי לראות את האמת.
ו — שוב. עקבות. מסלולים בתוך הקרמל. נקודות כהות. ביצים. זה לא היה מקרה. זה היה שיטתי. מחשבה חלפה בראשי: יכולתי לתת את זה לילד. לאורח. לכל אחד. ואף אחד אפילו לא היה חושב על זה, לא היה בודק. כי זה סתם סוכרייה. רגילה. בטוחה. לילדים.
לבשתי את המעיל וחזרתי לחנות. במחלקה עמדה מוכרת צעירה. פשוט פתחתי את העטיפה מול עיניה. היא קפאה על מקומה. לא היו צורך במילים.
כעבור דקה יצאה המנהלת — קול קשוח, מבט ענייני.
"זה כנראה הפרה של תנאי האחסון", אמרה בקול יציב. "דברים כאלה קורים".
דברים כאלה קורים. תולעים. בסוכרייה. שילד היה יכול לאכול.
"העיקר ששמתם לב לזה", הוסיפה, כבר בקצת עצבנות. "בואו נחליף את המוצר או נחזיר את הכסף".
נחזיר. את הכסף. כאילו זה כל העניין. כאילו זו פשוט קנייה לא מוצלחת. הרגשתי גל של זעם עולה בתוכי — כבד, סמיך. לא התווכחתי. פשוט לקחתי את הקבלה, לקחתי את האריזה והלכתי. אבל לא יכולתי לשתוק.
צילמתי הכל. הקלטתי וידאו. סיפרתי על זה. כי מה שחשוב זה לא להחזיר את הכסף, אלא שדבר כזה לא יגיע יותר לפה של אף אחד. אחר כך הרבה זמן לא היה לי חשק לאכול. אפילו פירות אני חותכת עכשיו בזהירות. כל אריזה אני פותחת לאט. מקשיבה. מתבוננת.
ובכל פעם יש בתוכי פחד: מה אם זה יקרה שוב? כי האימה — היא לא בתולעים עצמן. לא בקרמל המקולקל. ואפילו לא באדישות המוכרים. האימה — היא בכך שאנחנו סומכים על הדברים המוכרים לנו, בלי לבדוק. ולפעמים מה שנראה תמים, מסתיר בתוכו סלידה אמיתית. ועדיף לשים לב לזה בזמן.
