הבית של לוקאס עמד בקצה של עיר קטנה, במקום שבו הלילות חשוכים במיוחד והיער מרשרש כל־כך קרוב, כאילו הוא נושם ישר אל החלון. בסתיו הוא נסע לחודש של נסיעה עסקית, והבית נשאר ריק — קר, חשוך, רווי דממה. כשחזר, הוא שם לב לקולות מוזרים בעליית הגג: רשרוש שקט, כאילו מישהו צעד בזהירות על הקורות.
בהתחלה חשב שזה עכברים. אחר כך — ציפורים. אבל לילה אחד הוא שמע ציוץ עדין, ארוך, דומה יותר לקריאה חלשה.
הוא לקח פנס, טיפס על המדרגות החורקות ופתח את דלת עליית הגג. האבק עלה באוויר, וריח העץ הישן היה כבד ולח. קרן האור עברה על קופסאות, מזוודה, בד ישן… ועמדה מלכת.
בפינה, בין מעיל ישן לארגז עץ, תלוי היה יצור קטן עם כנפיים קרומיות.
לוקאס נרתע. ליבו דפק בחוזקה. עטלף. הוא נזכר בסיפורים: "מסוכנים", "מחלות", "תוקפים אנשים". באופן אינסטינקטיבי הוא נסוג צעד אחד.
אבל היצור לא זז. הוא רק היה תלוי שם, נושם בכבדות, חלש, כמעט בלי כוח. על אחד הכנפיים הייתה פציעה, והרגל הזעירה שלו רעדה.
זה לא היה התקף. זו הייתה מלחמה על החיים. הפחד עדיין היה שם בתוכו — אבל מעל הפחד עלתה תחושה אחרת: חמלה.
לוקאס כיסה את העטלפה בבד רך וירד בזהירות למטה. הוא לא ידע מה לעשות, אבל זכר את מרכז השיקום לבעלי־חיים בסביבה. הוא נסע לשם, למרות שהייתה כבר לילה.
העובדת במקום, אישה בשם שרה, קיבלה בזהירות את היצור הפצוע.
— זו נקבה, — אמרה בשקט. — היא סבלה הרבה זמן. אם לא היית מוצא אותה… היא לא הייתה שורדת.
לוקאס הביט בשרה מטפלת בפצע בעדינות, והעטלפה מצפצפת חרישית, סובלת, מחזיקה בחיים בקצות אצבעות זעירות.
— כולם מפחדים מהם, — אמר לוקאס.
— כי הם לא מבינים, — ענתה שרה. — עטלפה אחת אוכלת אלפי יתושים בלילה. ויתושים — הם נשאי מחלות.
היא הסתכלה עליו ישירות:
— היא מגינה על אנשים. פשוט אף אחד לא שם לב.
לוקאס שתק. הוא לא הצליח להוריד ממנה את העיניים. יצור שממנו אנשים בורחים — בעצם מציל אותם.
הוא הגיע למרכז כל יום. עקב אחרי ההחלמה, אחרי כיצד הכנף מתרפאת לאט־לאט.
וביום אחד שרה אמרה:
— היום נשחרר אותה. רוצה להיות שם?
הערב היה שקט וחמים. היער נשם ברוח הלילה. מעל הראש נדלקו לאט לאט הכוכבים.
שרה פתחה את כף ידה. העטלפה הייתה שלווה, כאילו ידעה — היא בבית. היא פרשה כנפיים… והמריאה.
סיבוב מעל ראשם. צל רך בשמיים. היעלמות במעמקי הלילה.
לוקאס עמד זמן רב. הקשיב ליער. הביט בחושך. והבין:
אנחנו לא מפחדים מהמפחיד. אנחנו מפחדים מהלא־מוכר.
מאז הוא לא הבריח יותר אורחים של הלילה. לפעמים השאיר כוס מים על אדן החלון. פשוט — למקרה.
כי עכשיו הוא ידע: לא כל הצללים מסוכנים. יש כאלה — שהם שומרי הלילה השקטים.
