הסלון היה מואר באור בוקר רך. ריח של קפה ולכה לשיער, מוזיקה שקטה, מייבשי שיער מזמזמים, מספריים מצלצלים. אנה עבדה במקום הזה כבר שמונה שנים — חייכנית, מסודרת, תמיד מאופקת. היו לה לקוחות קבועות, וכל אישה שהתיישבה בכיסאה שיתפה אותה במשהו אישי: פעם בשמחה, פעם בכאב.
באותו יום היא גזזה לקוחה חדשה — שקטה, עם מבט קר. בכיסא הסמוך שתי לקוחות קבועות שוחחו, כרגיל, בקול רם ובביטחון, כאילו כל המספרה היא הבמה שלהן.
"שמעת על אנה שעובדת כאן?" אמרה אחת מהן, מגלגלת את עיניה.
"כן, כמובן." אומרים שהיא הרסה משפחה.
"כן, גם אני שמעתי… כנראה שגנבה את הבעל של לקוחה.
אנה קפאה, המספריים נתלו באוויר. גרונה התייבש.
הן דיברו בשלווה, בסקרנות, כאילו דנו בסדרת טלוויזיה.
היא בלעה רוק, מנסה לא להראות את זה.
— מעניין, — המשיכה הראשונה. — למראה היא נראית כל כך הגונה.
— בדיוק, — ענתה השנייה. — אי אפשר לדעת.
כל מה שהיה בתוך אנה התכווץ. המילים האלה פגעו בה יותר ממה שהיא ציפתה. היא ניסתה לחייך ללקוחה, אבל ידיה רעדו.
כשהעבודה הסתיימה, היא ניגשה למראה, הביטה בבבואתה — ולראשונה זה זמן רב ראתה לא ספרית, אלא אישה שמגנים עליה מבלי לדעת את סיפורה.
כי הכל היה אחרת. כן, הגבר שעליו נפוצו שמועות היה נשוי פעם. אבל דווקא אשתו באה לאנה ראשונה — בוכה, מבקשת עצה, בלי לדעת שהגורל יביא את כולם לאותה נקודה.
אנה ניגבה את המראה בשתיקה ואמרה בשקט:
"לפעמים אנשים לא מבינים שמילים פוגעות יותר ממספריים".
ואז חזרה לעבודה — רגועה כרגיל.
