הבית היה מלא בריח של בשר צלוי ומאפים טריים. סביב השולחן הגדול מעץ אלון ישבה כל המשפחה: הורים, ילדים, קרובי משפחה, טוסטים, צחוק. זה היה יום ההולדת של חמותה — אישה קפדנית, גאה, ולעתים קרובות, כך נראה לכלתה, קרה.
אנה נכנסה למטבח עם מגש סלטים. בטנה התכווצה — זו הייתה ארוחת הערב המשפחתית הגדולה הראשונה שלה לאחר החתונה. היא התאמצה בכל כוחה: תסרוקת, שמלה, הגשה מסודרת. היא רק רצתה להיות מקובלת.
"אה, הגעת", אמרה חמותה בקרירות, בלי להרים את מבטה. "תניחי את זה שם, על השידה".
אנה הניחה את המנות בצייתנות. השולחן כבר היה כמעט מוכן.
"אמא, אולי אנה תשב איתנו?" הציע בעלה בזהירות.
"לא, לא, שתשמור קודם על הקטנים במטבח," ענתה, מוזגת לעצמה יין. "המבוגרים — ליד השולחן, הילדים והצעירים — אחר כך."
שקט עבר בחדר כמו רוח קרה.
אנה הרגישה חום עולה בלחייה. כולם הסיטו את מבטם — מישהו השתעל במבוכה, מישהו השפיל את מבטו לצלחת.
"כמובן," היא לחצה, "כמו שתגידו."
היא התיישבה על שרפרף במטבח, בין הסירים וריח המנות הקרות. מבעד לדלת הפתוחה שמעה טוסטים, צלצול כוסות, צחוק.
כל מילה חתכה אותה מבפנים.
חצי שעה לאחר מכן נכנסה למטבח ילדה קטנה — הנכדה הצעירה של חמותה.
"אניה, למה את יושבת כאן? יש עוגה טעימה!"
אנה חייכה:
"לא הזמינו אותי, מתוקה."
"למה?"
"אני לא יודעת…"
הילדה הקטנה הזעיפה פנים וברחה בחזרה. כעבור דקה השתרר שקט בחדר האוכל.
ולפתע נשמע קול ילדותי בקול רם:
"סבתא, למה אנה אוכלת במטבח, אם היא עכשיו חלק מהמשפחה שלנו?"
כולם הסתובבו. חמותה קפאה על מקומה, כוס בידה. בעלה קם מהשולחן, ניגש לדלת והושיט יד לאשתו:
"בואי, יקירה. לכולם צריך להיות מקום כאן."
אנה נכנסה בלי להרים את העיניים. בעלה הושיב אותה לידו, מזג לה מים ואמר בשקט:
"בית זה לא מקום, זה אנשים."
חמותה שתקה זמן רב. ואז הניחה את המזלג ונשפה:
"כנראה שאת צודקת, בני."
ורק אז, לראשונה באותו ערב, החדר התמלא בחום אמיתי.
