הים היה סוער באותו יום. גלים אפורים, כמו סדינים כבדים, התגלגלו בזה אחר זה. הרוח שרה, הכתה במים והרימה קצף. באופק נראו ענני סערה — ענקיים, כהים, כמו הרים.
ולמרגלות הצוק הסלעי, שבו החוף נחתך בפתאומיות לעומק, שכבה לווייתן. צעירה — עדיין לא בוגרת, אבל כבר לא ממש גורה. עורו נצץ בכתמים שחורים ולבנים, כאילו צוירו ביד אמן. אבל עכשיו הוא היה מכוסה במלח, שריטות ודם. הוא היה תקוע.
הגאות השליכה אותו על הסלעים החדים, ועכשיו המים נסוגו. עם כל דקה שהחלה, השמש צרבה יותר. משקל גופה לחץ על ריאותיה, וכל נשימה הייתה קשה לה. הקטלן השמיע קולות ארוכים ונואשים — זעקות כאב וקריאות.
בקצה השני של המפרץ, ביישוב קטן, אמה שמעה אותו — ביולוגית ימית, אחת מאלה שמכירות את שפת האוקיינוס טוב יותר משפת בני האדם. היא כבר ראתה הרבה בעלי חיים במצוקה. אבל הצליל הזה… היה שונה. הוא היה מודע. כמו בקשה. אמה רצה לחוף, ואז — למכשיר הקשר.
"יש לנו קטלן! צעיר! על הסלעים! אנחנו צריכים צוות!"
כעבור ארבעים דקות הגיעו המצילים — צוות של מלחים, מתנדבים וזואולוגים. הם ידעו: אם הקטלן לא יחזור למים, הוא ימות. אבל להרים אותו ולהשליך אותו בחזרה למים זה מסוכן: אפשר לפגוע בעמוד השדרה שלו. צריך לפעול לאט, בזהירות, בלי פאניקה.
הם פרשו יריעות רטובות ושמיכות ישנות רגילות, שמישהו הביא מהבית. האנשים השקו אותן במי ים וכיסו בזהירות את הקטלן כדי להגן על עורו מפני השמש. אמה השקתה את ראשו, צווארו וסנפיריו. נראה היה שהחיה הבינה שלא ננטשה. הזמן חלף. הגאות הייתה אמורה לחזור. אבל היא הייתה איטית מדי. מישהו אמר:
"היא לא תשרוד". אבל אמה הנידה את ראשה:
"היא נלחמת. תסתכלו לה בעיניים. היא מבינה אותנו".
ואכן, הקוסטה הביטה. לא כמו חיה שנלכדה במלכודת האינסטינקט. אלא כמו יצור שמחכה, מאמין, מקווה. נשימתה הייתה כבדה, עם צפצופים ואנחות. אבל היא לא זזה, לא הכתה בזנבה. היא סמכה עלינו.
ארבע שעות חלפו. הרוח התחזקה, השמיים התקדרו, ריח של גשם היה באוויר. הגלים החלו לחזור. בהתחלה קטנים, ואז גבוהים יותר. האנשים החזיקו בבדים ובחבלים כדי שהגל לא יפגע בקטלן בצורה חדה מדי.
"עכשיו… עכשיו…" לחשה אמה, מבלי להסיר את ידיה. ולבסוף, גל אחד כיסה את האבנים בעוצמה שיכולה הייתה להיות הצלה או סוף. כולם קפאו.
המים עלו עוד יותר ונגעו בגופה של הקוסטה. היא זעה. גל שני — וגופה זז מעט. גל שלישי — והיא החלה לשחות. האנשים צעקו — בשמחה, בהקלה, אך עדיין בחרדה.
הקוסטה החלה לשחות לעומק… ופתאום נעצרה. היא הסתובבה וחתרה לעבר המצילים — קרוב כל כך, עד שטיפות מים נגעו בפניהם.
היא הרימה את ראשה, הביטה ישירות באמה — ארוכות, בשלווה — והשמיעה קול רך, מהדהד. אותו קול שנשמע כמו תודה.
לא כמו צעקה. לא כמו כאב. כמו פרידה מודעת. ואז היא נעלמה לאט אל הים. אבל הסיפור לא נגמר.
כעבור כמה שבועות, כשאמה יצאה בסירת מחקר לאותו כף, צל עלה מעומק הים. ומן המים — כבר לווייתן בוגר (עם אמו לצידו, ככל הנראה) — עלה ושיחרר קריאה ארוכה ונמוכה.
אמה ידעה. זו הייתה היא. היא חזרה. כדי להראות שהיא לא שכחה. כדי להראות שתודה קיימת לא רק בקרב בני אדם.
