הקור היה עז כל כך, עד שנשימתו הפכה לאדים כבר בנשיפה. בוקר, שמים אפורים, עוברי אורח בודדים מתעטפים בצווארונים. לוקאס בן השבע הלך לבית הספר, אוחז בידיו את הצעיף האהוב עליו — אדום, סרוג, שקיבל במתנה מאמו. הוא תמיד לבש אותו.
בפינת החנות ישב גבר — לא מגולח, במעיל ישן, בראש מורכן. לידו עמד שלט מקרטון: "אני לא מבקש כסף. אני רק רוצה להתחמם."
לוקאס עצר. אמו הלכה מעט לפניו, הסתובבה:
"אתה בא, קטן?"
הוא הנהן, אך לא זז. הוא הסיר את הצעיף, רץ אל האיש והושיט לו אותו.
"קח, בבקשה. הוא חם."
האיש הרים את מבטו. בעיניו ניכרו עייפות והכרת תודה.
"תודה, בני…" זה כל מה שהוא אמר.
כעבור דקה לוקאס כבר השיג את אמו. היא רצתה לומר משהו, אבל כשראתה את חיוכו, פשוט לחצה את ידו.
עברה שבוע. לילה. ריח עשן. צעקות. בבית של לוקאס עלתה אש בחוטי החשמל — האש פרצה במטבח, והלהבות התפשטו במהירות על הקיר. אמו תפס את הטלפון, אבל הדלת לרחוב הייתה נעולה.
כשהכל כבר נראה אבוד, החלון התנפץ ברעש, ואדם במעיל בלוי וצעיף צמר פרץ פנימה. אותו אדם. הוא צעק:
"תנו לי את הילד! מהר!"
הוא חילץ את לוקאס ראשון, ואז עזר לאמו לצאת. כעבור דקה הבית עלה באש.
הכבאים הגיעו לאחר מכן. האיש ישב על השלג, מתנשם בכבדות. צעיף אדום היה מונח על כתפיו, שרוף בקצהו.
"אמרתי לך שהוא חם," אמר לוקאס בשקט, ועטף אותו שוב.
