ערב הקיץ היה חם ושקט. השמש כבר נטתה לשקוע, וצבעה את הגינה בגוונים זהובים רכים. האוויר היה מלא בריח מנטה, אדמה לחה ועלים שנקטפו זה עתה. הכל נראה רגיל, רגוע — כמעט מדיטטיבי. האישה יצאה לחצר עם משפך, כפי שעשתה בכל יום. היא השקתה את הוורדים, הפטוניות, שיחי הלבנדר הצעירים. זה היה הטקס הקטן שלה — דרך להירגע אחרי יום ארוך.
היא התכופפה כדי להשקות את הפרחים בקצה הערוגה ושמעה רחש קלוש. בהתחלה היא לא התייחסה אליו — הרוח, אולי עכבר, עלה יבש. אבל הצליל חזר. והפך ברור יותר.
שששש… שששש…
היא התיישבה לאט והביטה לכיוון הצליל. מתוך השיחים הסבוכים שצמחו בצפיפות לאורך הגדר, החליק החוצה נחש. ארוך. כהה. עם עור מבריק, שהחזיר את אור השקיעה העמום. הוא זז בשקט מפתיע, כמעט ללא קול, כמו זרם מים.
האישה קפאה.
לבה הלם בחוזקה — ואז קפא. היא זיהתה אותה לפי הציור על גבה: זו הייתה צפע. ארסית. לא רק "מסוכנת" — היא יכולה להרוג אם לא מספיקים להגיע לרופאים. הנחש נעצר ממש לרגליה. לא היו ביניהם יותר מחמישה עשר סנטימטרים. כל תנועה עלולה הייתה להתפרש כאיום. האישה עמדה, אפילו לא נשמה. המזלף עדיין היה בידה, מים זלגו בזרם דק על האדמה ויצרו שלולית קטנה לרגלי הנחש.
הזמן כאילו נמתח. כל שנייה הייתה ארוכה, דביקה. היא נזכרה ששמעה פעם שהדבר החשוב ביותר הוא לא לעשות תנועות פתאומיות. אבל הגוף שלה רעד מעצמו. הנחש הרים את ראשו. עיניו הקרות, הכהות, חסרות הרגש, הביטו היישר אליה. ואז נשמע קול מהבית:
"אמא! את באה בקרוב?.."
האישה רצתה לענות — אבל הקול נתקע בגרונה.
הנחש זע מעט — מהקול? מהתנודות החדות? מי יודע — והתנועה הזאת הספיקה כדי שגל של פאניקה יעבור בגופה.
אבל היא לא זזה. היא עמדה. בשקט. כמו פסל.
ולפתע…
הנחש הפנה את ראשו לכיוון השלולית, זחל לאט קדימה, נע על האדמה הרטובה — וחמק בחזרה לשיחים, נעלם באותה שקט שבו הופיע. רק אז האישה הצליחה לנשום.
היא כרעה על ברכיה. המזלף נפל מידיה. דמעות זלגו מעיניה — לא מכאב, לא מפחד, אלא מההבנה עד כמה דק הגבול בין "ערב רגיל" לבין — משהו אחר לגמרי. מאוחר יותר, כשהיא ישבה בבית עם כוס מים, היא חשבה ארוכות.
הגן, שנראה כל כך בטוח, נעים, אישי — פתאום הראה שהטבע לא שייך לאף אחד. אנחנו פשוט חיים לידו. ולפעמים מזכירים לנו את זה. היא לא קראה לציידים ולא הרעילה את כל הסביבה. למחרת בבוקר היא רק ניקתה את השטח בזהירות, כדי שהנחש יוכל לעבור למקום אחר, ליער.
כי היא הבינה:
הנחש לא בא לתקוף. הוא פשוט הלך בדרכו. ודרכיהם הצטלבו במקרה.
