החורף באזורים אלה היה קשה — הרוח חתכה את העור, והשלג, כמו ים לבן אינסופי, נמשך עד האופק. השדה שמאחורי הכפר ניקולסקו נחשב לשטח הפקר: ללא שבילים או מחסות — רק ערימות שלג ושיבולים בודדים של עשב קפוא, מבצבצים מתחת לשלג.
באותו בוקר, ארבעה ציידים — סרגיי, אנדריי, ויקטור ורומן — יצאו לשם בחיפוש אחר שועלה, שהופיעה לאחרונה לעתים קרובות במכלאות הכפר.
אבל הציד לא התנהל כפי שציפו.
כעבור כחצי שעה הם ראו אותה: ג'ינג'ית, חטובה, עם פרווה שזוהרת על השלג כמו להבה. אבל במקום לברוח, השועלה עצרה.
והביטה בהם.
ארוכות.
בשקט.
ישר לתוך העיניים.
ואז היא הסתובבה והלכה לאט קדימה, מסתכלת לאחור, כאילו מזמינה אותם לעקוב אחריה.
"אתם רואים את זה?" לחש ויקטור.
"היא מובילה אותנו," אמר סרגיי. ואף אחד לא התווכח.
ארבעת הגברים יצאו בעקבותיה.
הדרך הייתה ארוכה. השדה נראה אינסופי. הרוח נשבה בעוצמה בגבם, אבל השועלה הלכה בביטחון, בלי להאט את צעדיה.
ולפתע, בתוך הריקנות הלבנה, הם הבחינו במשהו כהה.
בור גדול ועמוק, בעל צורה לא סדירה, שכמעט כוסה בשלג.
השועלה עצרה בקצה והתיישבה בשקט, מביטה מטה.
סרגיי היה הראשון שהתקרב והתכופף.
מה שראה גרם לו לקפוא על מקומו.
"אלוהים…" נפלטה מפיו.
בתחתית הבור, בשלג, ישב אדם.
כפוף, עטוף במעיל ישן, חיוור, מותש.
אבל חי.
"היי! אתה שומע אותנו?!" קרא רומן.
האדם הרים את ראשו.
עיניו היו מעורפלות, שפתיו סדוקות.
קולו היה חלש:
"עזרו לי…"
רק כעבור שנייה הם הבינו מי זה.
זה היה יגור סבלייב, השומר של תחנת השאיבה, שנעלם לפני תשעה ימים. כולם חשבו שהוא מת בסופה. חיפשו אותו ולא מצאו.
הוא היה בחיים כי שועלה הביאה לו אוכל.
עכברי שדה. פירות יער. חתיכות לחם קפואות שמצאה בחוות.
"היא… לא נתנה לי להירדם…" לחש יגור. "אם הייתי נרדם… הייתי מת…"
השלג הסתחרר מסביב, הרוח יללה, אבל בתוך הבור שררה דממה עמוקה.
הציידים השליכו למטה חבלים, מעילים — כל מה שיכלו.
הם חילצו את יגור.
עטפו אותו.
תמכו בו משני הצדדים.
כשהם הסתכלו לאחור — השועלה נעלמה.
רק זנבה הלוהט הבזיק על רקע השלג — ונעלם במרחב הלבן.
יגור הובא לבית החולים. הוא שרד.
הרופאים אמרו שעוד יום אחד — ולא היו לו סיכויים.
כשהסיפור התפשט בסביבה, מישהו אמר:
"גם בטבע יש ניסים".
אבל היערן הזקן איוון פאליץ' רק הניד את ראשו:
"זה לא נס. פשוט לבעלי חיים מסוימים יש לב טהור יותר מאשר לבני אדם.
ומאז, אם מישהו באזור הזה רואה שועלה ג'ינג'ית —
אף אחד לא מרים את היד עם הרובה.
כי עכשיו כולם יודעים: לפעמים המציל מגיע על ארבע רגליים.
