היא חשבה על זה זמן רב.
הוא היה מבוגר ממנה כמעט פי שניים — רציני, אמיד, אדיב.
הוא ידע לדבר יפה, שלח פרחים, הבטיח "חיים רגועים בלי דאגות".
כל החברות לחשו:
"ברור שהיא עושה את זה בשביל הכסף."
אבל היא האמינה שזה סיכוי להתחלה חדשה.
והיא אמרה "כן."
החתונה הייתה מפוארת — ורדים לבנים, מוזיקה, צחוק.
ואחריה — אחוזה ליד הים, חלונות ענק, ציורים מזהב, וילונות משי.
נראה היה שהחלה אגדה.
אבל כבר בלילה הראשון היא הרגישה משהו מוזר.
בית שנושם עבר
בחלון החדר עמד שידת עץ עתיקה.
עליה — תיבת תכשיטים עם ראשי תיבות של אישה.
היא פתחה אותה — בפנים טבעת עם אזמרגד ופרח יבש.
באותו רגע בעלה נכנס וסגר את התיבה בשקט:
— אל תגעי בזה. זו מזכרת.
על הקירות — דיוקן של אישה.
העיניים שלה עקבו אחרי כל צעד.
המשרתים נמנעו לדבר עליה.
הבעל היה נעשה קודר אם היו מזכירים את העבר.
השקט שעושה צמרמורת
לילה אחד היא התעוררה מצעדים.
הוא ישן לצידה.
היא יצאה למסדרון — אף אחד.
רק הווילונות נעו, כאילו מישהו עבר שם.
כשחזרה — התיבה הייתה פתוחה שוב.
והטבעת — נעלמה.
בבוקר הבעל נראה חיוור, עייף.
הוא אמר משפט אחד בלבד:
— כאן לא מפריעים למנוחה.
בהמשך היא שמעה את המשרתים לוחשים:
הגבירה הקודמת טבעה,
אבל הגוף לא נמצא לעולם.
מאז האדון חי בין עבר להווה.
הלילה שבו הכל התגלה
באותו לילה היא ראתה אותו עומד ליד החלון, מדבר אל החושך:
— תסלחי לי… לא התכוונתי…
הבוקר ששינה הכל
עם עלות השחר היא החליטה לעזוב.
היא ארזה.
אבל כשפנתה — הוא עמד בדלת.
בידו — טבעת האזמרגד.
הוא התקרב ואמר בקול שקט:
— את צריכה לדעת למה דווקא את.
והמילים שנאמרו אחר כך
גרמו לה לעולם לא לשכוח את הבית ההוא ליד הים.
