זה קרה בתחילת אוקטובר. האוויר כבר נשם סתיו — עלים רטובים, מעקות חלודים, עשן מארובות. הלכתי הביתה מהעבודה בדרך הקצרה, דרך אזור תעשייה ישן, שבו פעם עמד מפעל טקסטיל. עכשיו נשארו ממנו רק מבנים חצי הרוסים, שערים חלודים ודממה שנקטעת רק מההד של הצעדים שלך. בדרך כלל לא הייתי מתעכבת שם.
אבל באותו יום שמעתי יללה חלשה, מתחננת.
בהתחלה חשבתי שדמיינתי — אולי הרוח.
אבל הצליל חזר, הפעם ברור יותר, חודר יותר.
הוא הגיע מאחורי מחסן ישן, שבו האדמה כבר מכוסה קוצים יבשים וברזלי זיון שבורים מזדקרים החוצה.
עצרתי.
— קיס-קיס… — לחשתי.
ואז, מתחת לסורג חלוד שסגר על בור ניקוז, נשמעה יללה נואשת. ניגשתי קרוב — ושם באמת היה חתלתול אפור קטן, תקוע בין המוטות. הוא שלח את כפתו כאילו ביקש שימשכו אותו, והעיניים שלו היו ענקיות ומלאות פחד.
הלב שלי התכווץ. ירדתי על הברכיים, הזזתי את השיער מהפנים וניסיתי להרים את הסורג — הוא היה כבד, כאילו נטוע באדמה כבר שנים.
— ש-שש… קטן… עכשיו, עכשיו, אני עוזרת לך… — לחשתי, דוחפת בכוח את הידיים.
החתלתול יילל שוב, אבל הפעם אחרת — כאילו הוא מנסה להזהיר.
ורגע אחרי שהתקרבתי, השחלתי יד בין הסורגים — ראיתי את זה.
בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה.
למטה, מתחת לחתלתול, בתוך החשיכה של הבור — משהו זז.
חשבתי — עכברוש.
אבל אז משהו בחשיכה התבהר מעט, ומתחת לשכבת אדמה הופיע פנים אנושיות.
חיוורות. מלוכלכות.
ועיניים קפואות, מזוגגות, מסתכלות ישר עליי.
נסוגתי לאחור כל כך מהר שנפלתי לקרקע. רגע אחד לא יכולתי לנשום.
ואז הסתכלתי שוב — והלב שלי צנח.
זו לא הייתה רק פנים.
יד נשלחה מתוך האפלה, כאילו קפאה בניסיון האחרון לעלות החוצה.
קמתי בבהלה, תפסתי את הטלפון והדלקתי פנס.
הקרן פילחה את החושך — והבנתי.
מתחת לחתלתול הייתה בור עמוק, כמעט כמו באר, יותר משלושה מטרים.
בתחתית — סרבל ישן, קסדה חלודה, וגופה — חלקית מרקיבה, אבל עדיין ניתנת לזיהוי.
החתלתול ישב ממש מעליו.
ידי רעדו כל כך שכמעט לא הצלחתי לחייג.
הזמנתי משטרה.
כשהם הגיעו כבר היה חושך מוחלט.
אורות הניידות האירו את המקום כמו סצנה מסרט.
הם הוציאו קודם את החתלתול. קטן, רועד, הוא נצמד אליי מיד.
השוטרים פרצו את הסורג, ירדו פנימה והעלו את הגופה.
מאוחר יותר התברר שזה היה עובד שנעלם במפעל לפני 16 שנה, בזמן תאונה.
איש לא מצא אותו אז — המנהרה קרסה, והחקירה הופסקה.
לקח לי זמן רב להירגע.
החתלתול נשאר איתי.
קראתי לו "לאקי" — מלשון Lucky, בן מזל.
אבל לפעמים, כשהוא יושב ליד החלון ומביט אל החושך, חולפת בי מחשבה:
שאולי הוא לא רק קרא לעזרה לעצמו.
אולי הוא קרא — כדי שימצאו אותו גם כן.
לפעמים הגורל בוחר בקטנים כדי לחשוף סודות גדולים.
ולפעמים יללה בשקט איננה רק קול של חתלתול…
אלא הדהוד של עבר — שחיכה סוף סוף להישמע.
