המחזה שנגלה לעיני הבוקר היה מדהים — כאילו מיני־הצגה טבעית שנערכה ממש על סף הבית שלי, בלי שידעתי עליה דבר. בהתחלה חשבתי שהקיר הלבנים מתחת למרפסת סתם "זז" מרוב אבק או נמלים. אבל כשהתבוננתי מקרוב, הבנתי — אלה לא סתם חרקים, אלא חֲגוֹרִים זעירים (תִּפְלֵי־תִּפְלָה) שזה עתה בקעו מהפקעת שלהם.
מתוך מבנה קטן וסגלגל, דמוי קצף מוקשה — אוֹאוֹתֵקָה — יצאו בזה אחר זה יצורים שקופים ושבריריים. גופם נצנץ באור השמש של הבוקר, והרגליים הדקות שלהם נאחזו בלבנים, באוויר ובזה בזה. נראה היה שהקיר כולו חי ונושם.
מאות חֲגוֹרִים זעירים התפזרו לאיטם לכל הכיוונים, כמו צבא מיניאטורי שזה עתה נולד.
התופעה הזו נקראת "בקיעה מסונכרנת" — תכונה מופלאה של חֲגוֹרִים: כל הצאצאים יוצאים אל העולם כמעט באותו רגע. עמדתי שם מהופנטת. איך הטבע יכול להיות כל כך מדויק, מאורגן, ובאותו הזמן פראי לגמרי?
התשובה פשוטה וגאונית:
אלה היו צאצאיה של נקבת החֲגוֹר, שהטילה את האוֹאוֹתֵקָה שלה עוד בסתיו, כשעוד היה חמים והעשב ירוק.
עם בוא הקור, הפקעת נשארה על מקומה, כאילו הייתה דוממת.
אבל בתוכה — החיים חיכו.
במהלך החורף העוברים ישנו.
שקטים. מוגנים מהקור והגשם.
ורק עכשיו, כשהשמש של האביב חיממה את האוויר והטמפרטורה הגיעה לרגע המושלם — הטבע נתן את האות הכימי.
והם החלו לקום — כולן יחד.
הסנכרון אינו מקרי — זו אסטרטגיית הישרדות:
כשמאות יצורים זעירים בוקעים יחד, יש להם סיכוי טוב יותר שלפחות חלקם ישרדו טורפים ויגדלו להיות בוגרים.
תוך דקות הם יתחילו להתפזר —
חלקם אל הדשא, חלקם על הקיר, חלקם לתוך העלים.
תוך ימים ספורים הם כבר יהיו ציידים קטנים —
שבריריים, אבל מושלמים.
מכוּוָנִים לאיזון העדין של הטבע.
עמדתי שם וחשבתי:
כמה חיים מתרחשים סביבנו, ואנחנו אפילו לא שמים לב.
בעודנו ישנים, אוכלים ארוחת בוקר, רצים לעבודה —
במרחק של כמה סנטימטרים בלבד
נולדות עולמות שלמים.
