שדה התעופה רחש כמו כוורת ענקית.
אנשים מיהרו, מזוודות התגלגלו על הרצפה, הכרזות התחלפו בזו אחר זו:
״העלייה לטיסה 327 — החלה…״
בתוך כל ההמולה הזו, כמעט אף אחד לא שם לב לגבר המבוגר ליד דלפק הצ'ק־אין.
מעיל אפור שחוק, נעליים ישנות, כובע פשוט.
בידו — תיק קטן.
הוא עמד בשקט, כאילו הזמן לא ממהר בשבילו.
נציגת הדלפק, צעירה במדים מושלמים, הרימה מבט:
— הכרטיס שלך, בבקשה.
הוא הגיש לה את ההדפסה.
היא הסתכלה — והגבות שלה רעדו קלות.
— סליחה, אדוני… אבל הכרטיס הזה הוא למחלקת עסקים. אולי טעית?
הוא חייך בעדינות:
— לא טעיתי. זה הכרטיס שלי.
מבטה גלש לעבר השרוולים המתוקנים, הכפתורים החסרים.
מאחורי כבר החלה להיווצר תור.
מישהו לחש:
— ברור, הוא בטח התבלבל…
— או שזה מזויף, — הוסיף אחר.
הנערה האדימה וקראה למנהל.
הגיע גבר בחליפה, גב זקוף, חיוך רשמי מחושב היטב.
— אדוני, לצורך בדיקת ביטחון, נצטרך לוודא את פרטי ההזמנה.
— בבקשה, — השיב המבוגר בשקט.
המנהל הקליד, עצר, הביט במסך — ובעיניו של האיש — ושוב במסך.
פניו השתנו.
— הכל… תקין. סליחה, אדוני. זה אכן הכרטיס שלך.
— אמרתי, — אמר האיש ברוגע, — אבל כנראה שהמראה עדיין אומר הרבה.
הוא עבר את השער, וההמון נותר מאחור — מבולבל ולוחש.
על המטוס
אותו דבר קרה שוב.
דיילת צעירה ראתה את המעיל הבלוי ואוטומטית הצביעה לסוף המטוס:
— אדוני, מחלקת תיירים היא בכיוון השני.
— אני יודע, — חייך. — המושב שלי הוא 3A, ליד החלון.
היא בדקה. הסמיקה.
— סליחה, פשוט… לא חשבתי.
— זה בסדר, — אמר. — אני רגיל לזה.
ואז קרתה התקלה
הטיסה התעכבה. אנשים כעסו, התלוננו, התרגזו.
הדיילות התרוצצו, הקברניטים לא יצאו מהקוקפיט.
ואז המבוגר קם, ניגש בשקט לדיילת, ולחש משהו באוזנה.
היא קפאה לשנייה — ואז נכנסה ישירות לקוקפיט.
המתנה מתוחה.
כעבור כמה דקות:
— נוסעים נכבדים, הבעיה תטופל בקרוב. אנא הישארו במקומכם.
והמבוגר… נכנס לקוקפיט.
חמש דקות — דממה.
עשר — המנועים פועמים בעוצמה.
והמטוס מתחיל לנוע.
קולו של הקברניט נשמע רועד מעט:
— נוסעים יקרים, אנו מתנצלים על העיכוב. הייתה תקלה בלתי צפויה — לשמחתנו, היא נפתרה… בעזרתו של אחד הנוסעים.
כל העיניים פנו לאחור.
הגבר במעיל האפור ישב בשקט, פתח עיתון, כאילו כלום.
האישה שישבה לידו לא התאפקה:
— סליחה… זה היית אתה? אתה מהנדס?
הוא חייך, מביט אל השמש שעלתה מעבר לכנף:
— פעם כן. עבדתי במשרד תכנון.
— באיזה? — לחשה.
הוא ענה בשקט:
— בזה שתכנן את המטוסים האלה.
השקט שנפל בסלון לא היה מקרי.
מאותו הרגע
אף אחד לא הסתכל על המעיל הישן.
כי בזכותו — המטוס המריא.
