היום היה קיצי, חמים ובהיר.
גן החיות היה מלא משפחות, קולות ילדים וריח של גלידות.
ילדה קטנה עם צמות, בשמלה ורודה וכובע קש, רצה לפני הוריה וצחקה:
— אבא, אימא! תראו! לוטרות!
במתחם עם מים, מוקף זכוכית, שחו שתי לוטרות — מהירות וקלילות, כמו צללים קטנים בתוך אור השמש.
אחת מהן התקרבה אל הזכוכית והביטה ישר בעיניה של הילדה.
הילדה צחקה והניחה את כף ידה על הזכוכית.
והלוטרה — הניחה את הכפה הקטנה שלה בדיוק ממול.
זה היה כל כך מרגש, שאנשים עצרו והביטו בחיוך.
הילדה ליטפה את הזכוכית כאילו באמת נגעה בחייה.
— היא אוהבת אותי! — קראה הילדה באושר. — תראו, היא מנפנפת לי!
והלוטרה באמת שחיתה הלוך וחזור, צללה, ואז חזרה — רק אליה.
כך הן שיחקו כמעט עשר דקות.
הילדה צחקה, ההורים צילמו —
רגע קטן של אושר…
שעתיד היה להפוך למשהו גדול יותר.
כעבור כמה ימים המשפחה חזרה לגן החיות.
הילדה רצה ישר לאותה בריכה —
אבל בפנים הייתה רק לוטרה אחת.
— איפה השנייה? — שאלה.
עובדת גן החיות נשמה עמוק:
— זו ששיחקה איתך חלתה… אתמול לקחו אותה למרפאה. אנחנו מקווים מאוד שהיא תבריא.
הילדה עמדה בשקט ליד הזכוכית.
אחר כך פתחה את התיק, הוציאה כדור פרווה קטן —
הצעצוע האהוב עליה — ושאלה בלחש:
— אפשר להשאיר לה את זה? כדי שלא תהיה לבד…
העובדת חייכה בעדינות והסכימה.
הילדה הניחה את הכדור על שפת המתחם ואמרה:
— שידעתי שאני מחכה לה.
שבוע עבר.
הם חזרו שוב.
הילדה רצה —
ועצרה בתדהמה.
הלוטרה חזרה.
חיה, שמחה, עם אותו מבט נוצץ.
וליד הזכוכית…
שחה הכדור.
הלוטרה דחפה אותו בעדינות — הישר אל הילדה.
אנשים סביב נשמו בקול, חלק צילמו, חלק מחו דמעה.
הלוטרה הניחה את כפה על הזכוכית.
הילדה — הניחה את ידה מולה, צוחקת ובוכה ביחד:
— ידעתי שתחזרי…
מאותו יום הן הפכו לכוכבות הקטנות של גן החיות.
כל יום הילדה הייתה באה.
והלוטרה — הייתה מחכה.
המטפלים אמרו שהלוטרה לא מתקרבת כך לאף אחד אחר — רק אליה.
לפעמים החיים מחברים בין לבבות —
גם אם אחד מהם פועם מתחת לפרווה רכה.
