הסיפור הזה התרחש בכפר הודי קטן ליד נהר נארמדה. מקום שבו ילדים משתכשכים במים בבוקר, ובשקיעה נשים מכבסות בגדים על האבנים. אף אחד לא ציפה שיום חמים ושגרתי יהפוך לנס אמיתי.
בקצה הכפר חיה חבורה של כלבים משוטטים. ביניהם היה גור קטן — ג'ינג'י, רזה, עם אוזניים גדולות. שמו היה טיקו. הילדים בכפר נהגו לתת לו פתותי לחם וחלב, והוא התרגל לשוטט לאורך החוף ולשחק במים הרדודים.
באותו יום השמש עמד גבוה והשור חימם את האוויר עד שהחל לרעוד. טיקו התקרב למים כדי לשתות. לפתע נשמע רעש — והכול קרה בשנייה אחת. מתוך הנהר העכור פרצה לסת עצומה של תנין. הגור הספיק להשמיע יללה קטנה — ונעלם במים.
אנשים על החוף צעקו, אבל אף אחד לא הספיק לזוז.
אף אחד — חוץ ממנה.
על עץ סמוך ישבה קופיפה קטנה אפורה. שמה היה צ'יקה. היא הייתה כמעט "ביתית" — הייתה מגיעה לעיתים קרובות למקדש לקבל פירות. אבל באותו רגע היא קפצה מהענף בלי לחשוב פעמיים.
כולם ראו איך היא זינקה במהירות מסחררת לתוך הנהר. המים התיזו לכל עבר, גלים התרוממו. התנין הרגיש תנועה והסתובב. אבל צ'יקה כבר נאחזה בזנבו. הוא השתולל, סובב את גופו, המים געשׁו סביבו — אבל היא לא שחררה.
רגעים ספורים אחר כך היא צללה — ועלתה כשמשהו בין זרועותיה.
זה היה טיקו. קטן, רטוב, כמעט ללא תזוזה.
היא קפצה חזרה אל החוף, מחזיקה את הגור צמוד לחזה. האנשים רצו לעברה. התנין נעלם בעומק הנהר, והמים שוב נרגעו.
הקופיפה הניחה את הגור על החול והחלה ללקק את פרוותו, דוחפת בעדינות את אפו — כאילו מנסה להחזיר אותו לחיים.
כעבור כמה שניות הוא נשם. חלש. ואז שוב, חזק יותר.
הגור השמיע יבבה קטנה. האנשים עצרו את נשימתם — ואז פרצו בקריאות.
צ'יקה ישבה לידו, עוטפת אותו בזרועותיה, והביטה בבני האדם — כאילו רצתה לוודא שהוא בטוח עכשיו.
הסצנה הזאת נמשכה רק דקה, אבל דיברו עליה בכל הכפר.
כוהני המקדש קראו לצ'יקה "נשמת הנהר".
האנשים התחילו להביא לה בננות ואגוזים, ובכפר אפילו בנו מקדש קטן ובו ציור של קופיפה מחזיקה גור בכלבים בזרועותיה.
טיקו גדל והפך לכלב חזק ואמיץ. הוא המשיך לרוץ לאורך אותם גדות.
ואומרים, שבכל פעם שהיה שומע קריאה של קופים מבין הענפים, הוא היה מרימים את ראשו ומשמיע יבבה שקטה — כאילו זיהה את קולה.
