החנות של הלן הייתה קטנה — ישנה, אבל חמימה.
המדפים היו מסודרים בקפידה, וליד הקופה עמדו פרחים כדי שלא יהיה עצוב בעין.
היא הכירה כמעט את כל הקונים בשמותיהם: מי מגיע בשביל לחם, מי בשביל עיתון, ומי סתם בשביל לדבר.
אבל יום אחד היא שמה לב לאדם חדש.
גבר במעיל ישן ומרופט, שיער מאפיר, מבט עייף.
בכל יום, בדיוק בשש בערב, הוא נכנס לחנות וקנה אותו דבר —
חטיף שוקולד קטן.
אחד.
— הכול בסדר אצלך, אדוני? — שאלה הלן בחיוך.
הוא הנהן.
— כן… פשוט… היא אוהבת את הטעם הזה.
הלן חשבה שהוא מדבר על בתו או נכדתו.
אבל יום אחד הוא הגיע בלי החיוך הרגיל.
הוא לקח את החטיף, הניח על הדלפק ואמר בשקט:
— זה האחרון.
היא לא שאלה למה.
אבל כשהלך, היא שמה לב שעל העטיפה היה כתוב:
"באהבה, אֶמה."
בערב, בזמן שסידרה את החנות, הלן מצאה מתחת לויטרינה תמונה קטנה.
בתמונה — אותו גבר ואישה צעירה עם שיער קצר, צוחקת, מחזיקה בדיוק את אותו חטיף.
לימים היא שמעה מהשכנים:
אֶמה הייתה אשתו.
היא נפטרה שנה קודם.
וכל יום הוא קנה את החטיף כדי להניח אותו על הספסל שבו ישבו פעם ושתו קפה יחד.
למחרת, כשהגיעה לעבודה, הלן הניחה על הדלפק חטיף שוקולד חדש.
רק למקרה שהוא יחזור.
