זה קרה בשיא החורף, בהרים ליד אינסברוק. לילה, סופת שלגים, פתיתי שלג יורדים כמו קיר לבן. הכבישים מכוסים, פנסי הרחוב נכבים מרוחות חזקות, והכול מסביב נראה כמו דממה לבנה אינסופית.
אנה וייס, בת שלושים ושניים, בחודש השמיני להריונה, ישבה מאחורי ההגה של פורד ישן והחזיקה אותו בשתי ידיים צמודות. בעלה, תומאס, נשאר בעיר — הוא היה בנסיעת עבודה, ואנה החליטה להגיע לבית החולים בעצמה כשצירי הלידה התחילו מוקדם מהצפוי.
היא עברה כבר חצי מהדרך, כשהסופה התחזקה עד שלא ניתן היה לראות אפילו את מכסה המנוע. הגלגלים החליקו, והפנסים האירו רק מערבולות של שלג מתעופף. לבה של אנה הלם בחוזקה — לא רק מכאב, אלא גם מפחד. הטלפון ללא קליטה, הרדיו שותק, מסביב רק שאגת הרוח והלובן המשתולל.
ופתאום…
ממש מול המכונית, כאילו הופיע מן האוויר, עמד אייל עצום.
הוא עמד על הכביש, בתוך מערבולת השלג, וקרניו הגדולות היו מכוסות כפור. הוא הביט בה בקיפאון. עיניו נצצו באור הפנסים — כמו שני פנסים ענבריים מהדהדים בחשיכה.
אנה לחצה על הבלמים — הגלגלים החליקו, המכונית סטרה על הקרח וירדה לתעלה לצד הכביש.
המכה הייתה רכה — אל תוך ערימת שלג. אבל המנוע כבה.
שקט. רק רוח שורקת ולב הולם.
אנה ניסתה להניע — לשווא. ואז כאב חד נוסף כמעט הפיל אותה.
— לא… לא עכשיו… — לחשה, אחוזת בטן.
פתאום — תזוזה מחוץ לחלון.
האייל התקרב. נשימתו עלתה כאדים קפואים. הוא נגע בעדינות בזכוכית, כאילו בודק אם היא עדיין בחיים.
אנה עצמה עיניים לרגע — נדמה היה לה שהיא מאבדת הכרה. ואז שמעה קול…
במרחק — נביחת כלב.
היא פתחה את הדלת ויצאה בדוחק. השלג הכה בפניה, הרוח יללה.
האייל נסוג צעד, הביט בה — ואז הסתובב והחל ללכת לאט לאורך הדרך.
אנה לא ידעה למה — אבל הלכה אחריו.
הלכה, מחזיקה את בטנה, מועדת, נופלת בשלג, אך ממשיכה.
האייל התקדם בקצב בטוח, מדי פעם הסתובב — כאילו מוודא שהיא לא נשארת מאחור.
כך הלכו כעשר דקות, עד שאור חלש הופיע לפניהם.
פנס. בית.
זו הייתה תחנת הרים ישנה, סגורה בחורף — אבל באותו לילה לן שם אדם אחד:
פנסיונר ויערָן לשעבר בשם יוזף קרמר.
הוא שמע את הכלב שלו נובח, יצא עם פנס — ולא האמין לעיניו כשראה אישה בהריון הולכת אחרי אייל עצום.
הוא רץ אליה, עזר לה להגיע לבית, הדליק את התנור וקרא לעזרה במכשיר רדיו.
תוך שעה אנה כבר ילדה. ודווקא יוזף הוא זה שקיבל את התינוקת — ילדה.
כשהבוקר הגיע והסופה נרגעה, צוות ההצלה הגיע. הדבר הראשון שהם ראו ליד הבית היו עקבות אייל — מובילות ישר אל הדלת… ונעלמות ביער.
אנה סיפרה אחר כך שלא דמיינה אותו — היא הרגישה חום וביטחון כשהלכה אחריו.
ויוזף אמר:
— באזור הזה חי פעם אייל ענק שקראנו לו "השומר". כבר שנים לא ראו אותו… אבל כנראה באותו לילה הוא חזר.
את הילדה קראו אליסה — מהמילה הגרמנית Elch, "אייל".
ומאז, בכל חורף, כששלג יורד על ההרים, אנה ובתה חוזרות לאותה תחנה.
הילדה תמיד מביטה לכיוון היער ולוחשת:
— אמא, תראי… הוא שם.
ואיש אינו מתפלא אם אי־שם, בקו שבין היער לשלג, נגלה לרגע צל של אייל גדול, וקרניו מכוסות כפור.
