בכל יום רביעי, בדיוק בעשר בבוקר, נעצרת ליד ביתה של גברת הלן משאית הדואר.
הדוור המבוגר, מר ליאם, כבר ידע: לא מספיק להניח את המכתב בתיבה — צריך לדפוק על הדלת.
היא תמיד חיכתה לו ליד החלון.
— שוב מבעלה? — שאל בעדינות.
והיא הנהנה, צמודה את המכתב לחזהּ.
בעלה נפטר לפני שנתיים.
אבל המכתבים המשיכו להגיע — בכתב יד מסודר, על נייר איכותי, במעטפות ללא כתובת שולח.
בכל אחד — שורות קצרות, כאילו נכתבו מידו של אהוב:
“אל תעצבי. אני איתך. תזכרי את הגן שלנו ואת בוקר האביב.”
בהתחלה ליאם חשב שקרובי משפחה מנסים לנחם אותה.
אחר כך עלה בדעתו שאולי היא עצמה כותבת אותם — לא מסוגלת להיפרד.
אבל הכול היה מדויק מדי: הדיו, הסגנון, ריח הנייר.
יום אחד הוא הגיע כרגיל — אבל הלן לא פתחה.
במקום זאת עמדה בדלת אישה צעירה.
— גברת הלן נפטרה אתמול, — אמרה בשקט. — אני הנכדה שלה.
ליאם הנהן, לא יודע מה לומר.
בידו החזיק את המכתב האחרון.
— זה הגיע היום, — אמר והושיט לה את המעטפה.
הנכדה הביטה בכתובת — ולפתע החוויר פניה.
— אבל… זה הכתב שלי, — לחשה.
התברר שכל המכתבים נכתבו על ידה.
היא מצאה מכתבים ישנים של הסבא, העתיקה אותם בידה, והוסיפה מילים משלה — כדי שהסבתא לא תרגיש לבד.
ליאם עמד על המרפסת, מביט בבית הלבן ובגן הישן שבו פעם הלכו שניים יחד.
והבין: לפעמים אהבה חיה יותר זמן מאלה שיצרו אותה.
