האולם זהר באור. פרחים לבנים, צחוק, מוזיקה, רשרוש שמלות.
הכלה והחתן עמדו מול המזבח — זוג יפה, חיוך על פניהם, ניצוץ בעיניים.
כולם חיכו לנדרים, והצלם כבר היה מוכן לתפוס את הרגע.
הכומר אמר:
— אנא, החליפו טבעות.
החתן לקח את הטבעת והניח אותה על אצבעה.
הכול היה מושלם.
עד שהגיע תורה.
היא לקחה את הטבעת, הביטה בה — זמן ארוך, עמוק.
האולם השתתק.
אפילו התזמורת הפסיקה לנגן.
ידה רעדה. היא צעדה צעד אחד לאחור.
— סליחה… — לחשה.
היא הסירה את הטבעת, הביטה בשותפה לחופה —
והניחה אותה לאט על הרצפה.
הטבעת צלצלה על האבן — צליל קטן שנשמע כמו מכה גדולה.
— אני לא יכולה, — אמרה.
מישהו באולם צעק. מישהו אחז בלבו.
החתן עמד ללא מילים, לא מבין.
והיא הסתובבה — והלכה.
לאורך השטיח, דרך המבטים, דרך הלחישות.
רק מאוחר יותר התברר:
יום לפני החתונה היא גילתה משהו ששינה הכול.
אבל להגיד לו — היא הצליחה רק כאן, מול כולם.
