ערב סתיו קר ירד על הכפר הקטן למרגלות ההרים. טיפות גשם דקות הפכו את האדמה לבוץ דביק, והרוח סחפה עלים יבשים לאורך הרחוב. רוברט מאייר, זקן גלמוד, חזר מהחנות כשהוא מתעטף במעילו הישן, וכשהתקרב לפנייה לביתו — ראה משהו כהה שוכב על הדרך.
הוא עצר.
תחילה חשב שזה סמרטוט.
אבל ה“סמרטוט” זז.
מתוך הבוץ התרוממה ראש של כלב — עיניים גדולות, מלאות פחד ובקשה לעזרה.
— “אוי לך, מסכן קטן,” לחש רוברט כשהתכופף. “מי עזב אותך כך…”
מולו ישב כלב כמעט לא מזוהה תחת שכבת בוץ וקוצים. הוא רעד כולו, על רגלו ניכר פצע ישן, פרוותו סבוכה ואוזניו שמוטות. רוברט שלף מהשקית חתיכת לחם, פירר אותה והושיט. הכלב התקרב בזהירות, הריח ולקח בעדינות. ואז, כאילו הבין שאיש זה לא יפגע בו — הניח את ראשו בכף ידו.
— “נו, בוא, נלך. נתחמם קצת,” אמר הזקן ברוך.
בבית הדליק את התנור והעמיד סיר מים על הכיריים. הכלב ישב ליד הדלת, לא זז, רק עיניו עקבו אחרי כל תנועתו.
— “אל תפחד,” אמר רוברט ברוך. “ננקה אותך קצת, נראה מי אתה באמת.”
הוא מילא גיגית במים חמימים והחל לשטוף את שכבות הבוץ. המים החשיכו מהר, ומתחתיהם נגלתה דמות אחרת לגמרי — לא כלב רחוב, אלא רטריבר זהוב, פרווה עבה ומבריקה פעם. סביב צווארו — קולר ישן עם לוחית מתכת שחוקה.
רוברט הציץ, מעביר אצבעות על הכתובת החרוטה — ואז קפא.
על הלוחית, כמעט בלתי קריא מבעד לשריטות, נחרט:
“בים. כפר ברנר. בעלים — אדוארד מאייר.”
רוברט משך את ידו כאילו נכווה.
אדוארד מאייר — בנו.
הוא ישב זמן רב על השרפרף, מביט בכלב ששכב כעת לרגליו ונשם בשקט. בנו נהרג שלוש שנים קודם לכן — בתאונת דרכים בדרך חזרה מהעבודה. במכונית איתו היה גם הכלב, בים.
את הרכב מצאו בנהר. את גופתו של אדוארד — גם.
אבל את הכלב לא מצאו מעולם. כולם חשבו שטבע.
ועכשיו — מלוכלך, רזה, אבל חי — הוא שכב כאן, לרגליו.
רוברט ליטף את ראשו החם, ודמעות זלגו על לחייו החרושות קמטים.
— “אלוהים… בים… חזרת?” לחש. “כל הזמן הזה… חיפשת אותי?”
בים פקח עיניים, כאילו הבין הכול, והניח את כפתו על ברכו של הזקן.
רוברט כרע וחיבק אותו. בתוכו משהו נשבר — כאב ישן, בדידות, געגוע לבן שאבד. הכול התערבב יחד.
התנור פצפץ, הגשם הלם על החלון — ובבית הקטן שבקצה הכפר כבר לא היה ריק.
מאז, בכל ערב, בים שכב לרגלי רוברט, והזקן קרא לו בקול רם מכתבים ישנים של בנו, כאילו סיפר לו כל מה שלא הספיק לומר בחייו.
לפעמים בים היה מרים ראשו ומביט בעיני רוברט — בדיוק כפי שהביט פעם באדוארד.
ואז רוברט ידע:
הקשר ביניהם מעולם לא נותק.
רק הדרך הביתה ארכה שלוש שנים ארוכות.
