השעה הייתה מוקדמת מאוד בבוקר, כשהשמש רק החלה לנקב את הערפל. הכביש שבין שני עיירות קטנות בגרמניה היה כמעט ריק. רק מדי פעם חלפה מכונית והשאירה אחריה שובל של אדים על האספלט הלח.
ויקטור, נהג משאית ותיק, חזר הביתה אחרי משמרת לילה. הוא נסע לאט, עייף, כשפתאום הבחין במשהו מוזר לפניו. באמצע הכביש, ממש על פס ההפרדה, נראתה תנועה קלה — כאילו משהו חי. תחילה חשב שזה שקית או פסולת שנסחפה ברוח, אבל ככל שהתקרב, הבין: אלה גורים.
קטנים, רטובים, בצבעים שונים — לא פחות מעשרים. הם ישבו צמודים זה לזה, צמריריים ורועדים, ממש בלב הכביש. אחד בכה, אחר יילל חרישית, ושניים אחרים גירדו את האספלט בציפורניהם, כאילו חיפשו משהו.
ויקטור קילל חרש, הפעיל אורות חירום ועצר במקום.
— “היי, קטנים… מה אתם עושים פה?” — מלמל ויצא מן הקבינה.
הוא ניגש בזהירות, שלא להפחיד אותם. אך הגורים לא ברחו. להפך — אחד, שחור־לבן, כמו “המנהיג”, יצא קדימה, הביט בו, נבח קצרות — ורץ לשוליים.
ויקטור הלך בעקבותיו, מחליק על העשב הרטוב, וכשהביט למטה ראה קופסת קרטון ישנה. הפוכה, ספוגת מים, עם חורים בצדדים.
ומתחתיה — עוד שלושה גורים. קטנטנים, כמעט חסרי נשימה. אחיהם ניסו לגרור אותם החוצה אל האור.
מישהו, כנראה, החליט “להיפטר” מהם ופשוט זרק את כל השגר בצד הדרך. לפי סימני הצמיגים — זה קרה לא מזמן. אולי שעה קודם.
ויקטור בלע רוק, הרים את הקופסה, עטף את הקטנים במעילו ונשא אותם אל המשאית. כל שאר הגורים התרוצצו אחריו, כמו ענן פרוותי קטן, מייבבים. האמיץ שבהם נשך קלות את מכנסיו, כאילו מתעקש להצטרף.
— “טוב, טוב… כולכם באים איתי,” — אמר וצחק. — “אבל לא ללעוס את המושבים, סיכמנו?”
הוא הפעיל את החימום, פרש את הז’קט הישן שלו והושיב את כולם על מושב הנוסע. המשאית התמלאה ביבבות קטנות ובריח רטוב של גוריות. הוא נסע לעיר הקרובה בכל מהירות שהעז.
כשהגיע לווטרינר, האיש הביט בתדהמה.
— “איפה מצאת את כולם?”
— “בכביש. הם לא חיכו לאף אחד… רק שמרו על משהו,” — ענה ויקטור בשקט.
התברר שהגורים ישבו סביב הקופסה שבה שכבה אמם — שנדרסה, אך הספיקה לכסות בגופה את גוריה ולהגן עליהם מהגשם.
הם ישבו לידה כל הלילה. לא עזבו. אפילו כשעלה הבוקר.
שבוע אחר כך כתבו על הסיפור בעיתונים המקומיים. חצי מהגורים אומצו בידי מתנדבים, והאחרים נשארו אצל ויקטור — בביתו הקטן לצד הדרך, שבו מאז נשמעים תמיד נביחות וצעדיהם של גורים משחקים.
במטבח, מעל קערות האוכל, תלויה תמונה: כביש רטוב, ערפל, ועשרים גורים ניצולים היושבים בקבינת המשאית.
מתחת לתמונה כתוב:
“אלה שלא עזבו — כי נאמנותם חזקה אפילו מן החושך.”
