בוקר מוקדם בהרי הקרפטים. הערפל עוד ריחף בין עצי האורן, ונהר הצ’רמוש געש לאחר סערת הלילה. אליאס נובאק, פקח יערות בן חמישים בערך, הלך בשביל הבוץ, בודק אם עצים נפלו על הדרך אחרי הסופה. האוויר היה מלא ריח של אדמה רטובה ושרף, והשלוליות השתקפו כמו מראות קטנות.
לפתע שמע קול מוזר — לא ממש בכי אנושי, אבל גם לא יללה של חיה. הוא עצר, הקשיב. מבין הערפל נשמע קול חנוק, שבור.
אליאס פרץ בין השיחים — ואז ראה אותה.
סוסה. דקה, רטובה, תקועה עד בטנה בבוץ. רגלה נלכדה מתחת לגזע עץ כבד שנשבר בסופה. היא רעדה, עיניה מבריקות מדמעות ופחד. כל ניסיון להשתחרר רק לחץ יותר את העץ על רגלה.
אליאס עמד דומם. לפניו עמדה חיה שבדרך כלל בורחת מאדם — סוסת הרים גאה, צאצאית לסוסי הבר הקרפטיים. אך כעת היא הביטה בו כמו במוצא אחרון.
— “ששש… הכול בסדר, ילדה…” — לחש ברוך, מתקרב באיטיות.
הוא הסיר את מעילו, כיסה בעדינות את ראשה, כדי שלא תיבהל. ניסה להרים את הגזע במקל — לשווא. העץ לא זז.
אז רץ אל רכבו, שלף כבל גרירה ומוט ברזל.
כשהוא חזר, הסוסה כמעט לא זזה. נשימתה כבדה, עיניה עצומות למחצה.
אליאס תקע את המוט מתחת לעץ, משך בכל כוחו. הוורידים בזרועותיו בלטו, הבוץ התיז סביבו. בפעם השלישית — העץ זז.
הסוסה נבהלה, נפלה, אך הוא מיהר אליה, קשר את הכבל לעץ ולמכונית, והניע.
המנוע שאג — והגזע סוף סוף נגרר הצידה.
הוא התכופף, שחרר את רגלה. הפצע היה עמוק אך העצם נותרה שלמה. הוא חבש, ניקה, דיבר אליה כל העת בשקט.
היא לא התנגדה — כאילו ידעה שהוא מציל אותה.
כשסיים, הרימה את ראשה והשמיעה נהמה שקטה, כמעט אנושית.
אליאס נשאר לידה עד הערב. הביא לה מים מהנהר, הבריח זבובים, דיבר אליה כאילו הייתה חבר ותיק.
כשהשמש שקעה מאחורי ההרים, היא קמה בזהירות, צלעה כמה צעדים — ואז נעצרה. הביטה בו במבט עמוק, בלתי נשכח.
ניגשה, נגעה בראשה בכתפו, נשמה עליו חום.
אליאס עמד, נרגש, מבין שזו לא עוד חיה — זו נשמה חיה, אסירת תודה.
למחרת שב לאותו מקום. הסוסה נעלמה. רק טביעות פרסות נותרו ליד המים.
שבוע אחר כך, בלילה סוער, פרצה אש ביער. ברק היכה בעץ יבש, והאש התפשטה במהירות.
אליאס יצא ראשון למקום, עם פנס ומכשיר קשר. הרוח סחפה עשן, הענפים התפצחו. הוא ניסה להוציא את בעלי החיים — אך לפתע נלכד בעצמו כשעץ נפל וסגר עליו את הדרך.
ואז — מתוך העשן — נשמע רְעִיָּה מוכרת.
מבעד ללהבות הופיעה אותה סוסה. עיניה נצצו מחום האש, רעמתה מכוסה אפר. היא התקרבה, נחרה בקול, ואז הסתובבה ורצה לכיוון מעבר פתוח.
אליאס הבין — היא מובילה אותו.
הוא הלך בעקבותיה, משתעל, עד שיצאו מהאש אל הנחל.
כשהכבאים הגיעו, מצאו אותו עומד ליד המים — ולצידו הסוסה, שקטה, שלמה.
אחר כך ניסה למצוא אותה שוב. שאל רועים, חיפש בשדות, הציב מצלמות — אך לא ראה אותה עוד.
רק לפעמים, בלילות שקטים, שמע מרחוק רְעִיָּה רכה, וראה על ההר צללית בוהקת באור הירח — סוסה חופשית, גאה.
ובכל פעם חשב לעצמו:
“לפעמים תודה אמיתית לא נאמרת במילים — אלא במעשים שאי־אפשר להסביר.”
