האולם היה מעוצב עד הפרט האחרון. סרטים לבנים, נרות, ריח של פרחים טריים. האורחים לחששו בשקט, התזמורת ניגנה מנגינה רכה, והחתן עמד ליד המזבח, מנסה שלא לרעוד מהתרגשות.
כולם חיכו לכלה.
כשהיא הופיעה, נדמה היה שהאוויר נעצר — לבושה בלבן, יפהפייה, עם חיוך עדין וברק בעיניים. היא צעדה לאט, כאילו ריחפה. במבטה היה אושר, בכל צעד — ביטחון.
הם עמדו זה מול זו, מחזיקים ידיים. הכומר דיבר את המילים שכל כך חיכו להן.
ופתאום — צליל קצר. הודעת טלפון.
הכלה נרעדה.
האורחים צחקו, חושבים שזו סתם תקלה.
אבל היא התכופפה באיטיות, שלפה מתחת לשמלתה טלפון קטן בצבע לבן — וכשראתה את ההודעה, פניה החווירו.
היא קראה כמה מילים — וכל האור בעיניה כבה. פניה השתנו, שפתיה רעדו, ודמעות זלגו על לחייה.
— “לא…” — לחשה, צעדה אחורה.
האולם השתתק.
החתן הושיט לעברה יד מבולבלת, אך היא דחפה אותו, הסתובבה — ורצה החוצה, כשהשובל הלבן של שמלתה מתנופף מאחוריה.
האורחים נותרו המומים.
רק מאוחר יותר נודע — ההודעה הגיעה מאדם שהיא האמינה שהוא מת.
