אנה חיכתה ליום הזה בהתרגשות ובפחד קל. החודש השישי להריון הוא תקופה מיוחדת: הבטן כבר התעגלה, התינוק זז, החיים מתמלאים בציפייה וברטט. היא הגיעה למרפאה לפני הזמן שנקבע, רק כדי לשבת במסדרון, שבו היה ריח של תרופות וקפה. בעלה לא יכול היה להגיע — נסיעת עסקים, כרגיל. אבל היא לא כעסה: "העיקר שהתינוק בריא", היא חזרה ואמרה לעצמה.
כשהרופא, גבר גבוה עם רקות אפורות וקול רך, הזמין אותה למרפאה, היא חייכה ושכבה על הספה. ג'ל חם, הזמזום המוכר של המכשיר, הצללים האפורים המוכרים על המסך.
"אז… הנה היד, הנה הראש…" מלמל הרופא, כשהוא מעביר את החיישן על בטנה.
אנה הביטה במסך, כאילו היא מהופנטת.
ולפתע — משהו השתנה. הרופא קפא. על פניו הופיע צל של תמיהה. הוא הסיר את החיישן, והניח אותו שוב. הקשיב, הביט שוב. ואז אמר בשקט:
"חכו… אתם שומעים את זה?"
אנה התאמצה. מהרמקול נשמע קצב אחיד: טוק-טוק-טוק-טוק. הלב של התינוק. אבל אז — בקושי מורגש — קצב שני. חלש יותר. איטי יותר.
טוק… טוק…
שני לבבות.
"יש לך… תאומים?" לחשה אנה.
הרופא הניד את ראשו:
"לא. בתמונה יש ילד אחד. רק אחד. אבל… יש צליל. דפיקה שנייה, כאילו מישהו נמצא לידו."
הוא כיבה את המכשיר, הדליק אותו שוב, החליף את החיישן. הצליל לא נעלם. הרופא הזעיף פנים:
"אני רוצה להזמין קולגה.
כעבור דקה נכנסה למשרד אישה מבוגרת בחלוק לבן, עם מבט רציני. היא הקשיבה בשתיקה, הביטה במסך ופתאום הצטלבה. אנה חשה צמרמורת עוברת בגבה.
— מה קורה? — לחשה. — זה מסוכן?
"לא," אמרה האישה לאט, "פשוט… זה נדיר. מאוד. זה קורה כשמישהו אחר נמצא בסביבה."
אנה לא הבינה. אבל הרופא הרגיע אותה בבהילות:
"הכל בסדר, התינוק מתפתח כראוי. פשוט… אולי זו טעות של המכשיר. או החזרת אות."
הוא חייך, אבל מבטו היה מודאג.
בבית, אנה לא הצליחה להירדם זמן רב. היא שמעה שוב ושוב את הדפיקה השנייה.
בהתחלה היא חשבה שזה נדמה לה. אבל בלילה היא התעוררה מתחושת מגע עדין על בטנה מבפנים — והלב בתוכה לא היה לבד. היא הניחה את כף ידה — ופתאום חשה פעימה שנייה, מעט בצד, שלא תואמת את הקצב של הראשונה.
למחרת בבוקר היא התקשרה לאמה.
"אמא, את מאמינה שלתינוק יכול להיות… תאום מלאך?"
אמה שתקה לרגע וענתה בשקט:
"היה לך… פעם אח. בן דוד, שלא נולד. העובר השני לא שרד בחודש השלישי. היית קטנה מדי כדי שנספר לך.
אנה קפאה.
"מה?
"הרופאים אמרו אז שהוא 'נמס'. אבל אולי נשמתו נשארה לידך.
בבדיקת האולטרסאונד הבאה שוב נשמע הדפיקה השנייה. המכשיר חדש, החיישן אחר, הרופא אחר.
אבל הקצב חזר על עצמו. על המסך — רק תינוק אחד, מחייך, כאילו מנופף בידו. ומחוץ לפריים — דפיקה חלשה… דפיקה… דפיקה…
הרופא לא אמר דבר. רק שאל:
"איבדת מישהו בעבר?"
אנה הנהנה.
"אולי מישהו שומר על הילד שלך."
מאז ההריון עבר בשלווה. אנה הרגישה שהיא לא לבד. כשהיא פחדה, לבה החל לפעום בקצב אחיד, וקצב שני, כמעט בלתי נשמע, כאילו תפס אותה, הרגיע אותה.
הלידה הייתה קלה. הילד נולד בריא, עם עיניים כחולות בהירות ושיער רך על הראש.
כשהמיילדת הרימה אותו, אנה פרצה בבכי — מאושר ומרגש מוזר, כאילו החדר התחמם בשביל שניהם. אבל אז הרופא הזעיף פנים בתדהמה:
"מוזר…" הוא אמר. "לילד יש כתם לידה בצורת לב על החזה."
אנה חייכה מבעד לדמעות.
"הוא לא לבד," לחשה. "אחיו לידו. רק לא כאן."
מאז, בכל לילה, כשהשכיבה את התינוק לישון, היא הצמידה את כף ידה בחשאי לחזהו ולחשה:
"תודה שאתה שומר עליו."
ובשקט החדר, כשליבו של התינוק פועם בקצב שלו, נדמה שניתן לשמוע לידו עוד פעימה — מעט שקטה יותר, מעט איטית יותר, אך חיה.
טוק… טוק…
