האיש חי לבדו, בבית קטן בקצה היער. המקום היה שקט ויפה — בבוקר היה ערפל, בערב שקיעות, ובלילה אפשר היה לשמוע מרחוק את נקישות הנקרים וצעקות הינשופים. הוא אהב את הבדידות הזאת: קומקום על הכיריים, כורסה רכה, טלוויזיה ישנה, ספרים — ושלווה.
באותו ערב הכל היה כרגיל. שלג ירד בפתיתים עבים, מחוץ לחלון — אף נפש חיה. האיש מזג לעצמו תה חם, הדליק את מנורת השולחן והתיישב בכורסה ליד החלון. הוא רק הספיק להרים את הכוס לידיו, כשלפתע חלפה צללית ענקית מחוץ לחלון.
בהתחלה הוא חשב שזו השתקפות. אחר כך — שמישהו התקרב יותר מדי. אבל בשנייה הבאה נשמע רעש חזק, הזכוכית התנפצה, ומשהו ענק, כהה, עם קרניים, פרץ לסלון!
האיש קפץ לאחור, התה נשפך, הכורסה התהפכה. מולו עמד אייל — אמיתי, בוגר, מסיבי. מסונוור מאור המנורה, הוא התרוצץ בחדר, התנגש ברהיטים, הפיל וילונות. התמונה הייתה כמו מתוך חלום: שלג נערם בפנים, ספרים עפים, כלי אוכל מצלצלים, ועל הרצפה קופץ חיה פראית ענקית, שלא מבינה היכן היא נמצאת.
"שקט, שקט, תירגע…" זה כל מה שהאיש הצליח לומר, למרות שידיו רעדו. הוא לא ידע מה לעשות: לברוח — מאוחר מדי, לצעוק — חסר טעם. האייל פגע בצדו בשולחן, שבר את המסגרת עם תמונת אשתו. הוא קפא לרגע, ואז צעד קדימה. הוא לקח מעיל ישן מהמתלה ובלי לחשוב כיסה את ראשו של החיה.
האייל קפא. שנייה — שתיים — נצח. ואז, מתנשף בכבדות, החל לסגת לאחור. האיש פתח את הדלת לרווחה — והענק, נוחר וגורר את רגליו על הרצפה, רץ אל השלג, רמס את הערוגה ונעלם בחשכה.
הבית היה בכאוס: שברי זכוכית, רהיטים מנופצים, תה שנשפך ואדים מהחלון השבור. האיש עמד באמצע כל זה, נושם בכבדות, עדיין מחזיק את המעיל בידיו. הוא לא יכול היה להאמין שכל זה לא חלום.
כעבור כמה דקות הגיעו כוחות ההצלה — השכנים הזעיקו אותם כששמעו את הרעש. התברר שהחיה רצה על הכביש, נבהלה מהפנסים וסטתה לכיוון הבתים. היא רצה דרך החצר, וכשראתה את ההשתקפות בחלון, החליטה ששם נמצא היציאה.
"היה לך מזל", אמר אחד מכוחות ההצלה, כשהוא בוחן את העקבות. "בדרך כלל הם שוברים הכל".
"והוא השאיר רק דבר אחד", נאנח האיש והרים תמונה במסגרת סדוקה.
בתמונה הייתה אשתו, מחייכת על רקע אותו יער. שם, במקום שבו הוא ראה עכשיו כל בוקר עקבות של פרסות. לפעמים טריות.
מאז האיש לא סוגר את הווילונות. הוא אומר שאם האיל יבוא שוב, הוא כבר לא יפחד ממנו.
כי עכשיו הוא יודע: לפעמים אפילו הכאוס יכול לפרוץ לבית כדי להזכיר לך שאתה חי.
