זה קרה בסוף ינואר, כשסופות שלג עזות פקדו את צפון פינלנד.
בערב, לאון הרטמן, מהנדס בן 42, חזר הביתה מביתו בכפר יחד עם כלבו הנאמן — לברדור בשם רוקי. הקור צבט את פניו, השלג ירד בכבדות, אך האיש היה רגוע: הם הלכו בדרך המוכרת, דרך גבעה מושלגת המובילה לכביש המהיר.
אך הכל השתנה ברגע אחד.
על המדרון נשמע קול חבטה עמומה — ולפני שליאון הבין מה קורה, שכבת שלג ענקית התמוטטה מלמעלה. תוך שנייה, המפולת כיסתה את שניהם וקברו אותם תחתיה.
ליאון לא הספיק אפילו לצעוק.
השלג לחץ אותו לקרקע, מונע ממנו את היכולת לזוז. מסביב — דממה וחושך. לא היה אפשר לנשום, האוויר הלך ואזל.
הוא ניסה לשחרר את ידיו, אך השלג הלך והתעבה. פאניקה החלה להשתלט עליו, כשלפתע נשמע יבבה חלשה מבעד לעובי השלג.
זה היה רוקי. הכלב היה תקוע בצד, אבל לא ויתר. ציפורניו שרטו את השלג הסמיך, כפותיו חפרו בטירוף כלפי מעלה.
ליאון הבין: אם מישהו יכול להציל אותם — זה רק הכלב שלו. הוא שמע את רוקי חופר בשלג, נושם בכבדות, אבל לא מפסיק.
עברו דקות ארוכות. עם כל נשימה זה נהיה קשה יותר. אבל פתאום קרן אור דקה חדרה מלמעלה — הכלב יצר חור ופרץ החוצה.
רוקי לא ברח. הוא קפץ שוב למקום שבו שכב בעליו והחל לחפור בחזרה, מרחיב את המעבר, עד שאוויר צח הגיע לליאון.
כשיצא אל פני השטח, הכלב השמיע אזעקה — בקול רם, נואש, כאילו קרא לאנשים. נביחותיו נשמעו על ידי פועלים שנסעו על טרקטור לפינוי שלג.
רוקי רץ אליהם, משך בשרווליהם, רץ קדימה, הסתובב והוביל אותם אל המדרון.
כעבור כמה דקות הם מצאו את מקום המפולת והבחינו בבור שחפר הכלב. האנשים החלו לפנות את השלג בעזרת אתים, ובתוך זמן קצר ראו יד. הם חילצו את לאון — מותש, כחול מקור, אך חי.
כשהוא התעורר, הדבר הראשון שעשה היה לחבק את רוקי שלו.
הכלב שכב לידו, רועד מקור, אך לא התרחק מבעליו ולו צעד אחד. פרוותו הייתה מכוסה כפור, עיניו היו עייפות, אך בהירות, מלאות מסירות.
מאוחר יותר אמר לאון לעיתונאים:
"אלמלא הוא, לא הייתי כאן. הוא לא סתם הכלב שלי — הוא המושיע שלי."
עכשיו, בעיירה הקטנה שלהם, אולו, מדברים עליהם כעל גיבורים.
ליד הבית, לאון הציב שלט:
"כאן גר רוקי — הכלב שניצח את השלג."
ובכל פעם שמתחילה סערה מחוץ לחלון, לאון מחייך. כי הוא יודע: נאמנות אמיתית יכולה להמיס אפילו את הקרח הקר ביותר.
